זהר ירום- אמנות חינוך ומה שבינהם

https://www.facebook.com/share/p/1CEG1Bjzdg/?mibextid=wwXIfr

חברות יקרות שלום לכולכן,
התגעגענו...❣️

מחר - יום רביעי, 1/7,
בשעה 15:30,
ניפגש שוב, והפעם:

בגלריה החדשה של רהט, ברחוב אלחזאן, סמוך להיכל התרבות החדש,
באזור בנייה חדשה ברהט (מצידה המזרחי של העיר).

ונצפה בתערוכה בשם: זעקת השתיקה
(ראו פרסום בהמשך).

לאחר מכן נמשיך במלאכות היד שלנו, בסמוך לגלריה.

מחכות ומצפות להיפגש עם כולכן שוב ובקרוב❤️

אנא הרשמו🙏

וכך, כמו ״זכרון מתקדם לעתיד״ , נפרדנו היום מהתערוכה,
שוב תודה לשרון שזר וצוות מפמ״ר אמנות חזותית, למכללה האקדמית ספיר, לצוות המוביל של קהיל״א, לאבשלום סלומון ותימור שוורץ מילר על התמיכה הגדולה, לכל אחת אחד שהם חלק מהקהילה שלנו ״ממבט לפעולה״ :
למי שלא הספיק לבקר-
הוצאנו מספר ראיונות עם אמניות ואמן, מתוך התערוכה -
מוזמנים לקרוא להגיב ולשתף❤️❣️
מורן לובסקין - https://did.li/MLzy26
ליאור גראודה - https://did.li/LGzy26
דורית פוקס הולץ - https://did.li/DFH6-26
מיטל בוטו שאמי- https://did.li/MBS6-26
יעל אדן חיים - https://did.li/YAH6-26
טלי גל - https://did.li/TG6-26
קריאה מהנה!
‏להמשך קריאה

ספוט על אמן מתוך התערוכה: זכרון מתקדם לעתיד- גלריה לאמנות המכללה האקדמית ספיר. https://did.li/yokba

מבעד לעיני התלמידים: 30 פעמים אני
ראיון עם האמן והמחנך ליאור גרודה
מאת: זהר ירום

במסגרת התערוכה "זיכרון מתקדם לעתיד" המוצגת בגלריית מכללת ספיר, מציג ליאור גרודה את העבודה המרתקת "אני, 30 פעמים". מדובר ביצירה משותפת וייחודית שנולדה מתוך תרגיל סוף שנה פדגוגי, שבו ביקש מתלמידיו לצייר את הדיוקן שלו כמורה. המבטים השונים של תלמידיו, בשילוב התערבותו האמנותית של ליאור, יצרו פסיפס אנושי יוצא דופן שנע בין הומור חופשי לרצינות תהומית.

-ליאור, בשביל מי שלא מכיר אותך – ספר קצת על עצמך, מאיפה הגעת ואיך הגעת לעולם החינוך והוראת האמנות?
"אני ליאור גרודה, בן 47 בקרוב, מורה לאמנות ולעיצוב ומחנך כיתת נחשון. זה כבר המחזור הרביעי שלי כמחנך (ועדיין לא לקחתי שבתון, מה נסגר איתי?). אני מלמד גם בחטיבה וגם בתיכון – תלמידים שבחרו במגמה, תלמידים שהוסללו אליה וגם כיתות של חינוך מיוחד.
להוראה הגעתי לגמרי במקרה וממש בלי כוונה. במקור הייתי מעצב גרפי, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. יום אחד חברה טובה ביקשה ממני להחליף מורה לאמנות בחטיבה, ומשם – הכל פשוט התגלגל: עשיתי הסבה להוראה, נכנסתי לחינוך, ריכזתי את מגמת האמנות... כל העסק. הכל קשוח, הכל מתנהל עם לוחות זמנים אינטנסיביים שלא הכרתי קודם, אבל לא הייתי מוותר על זה. אני לא מוותר."

-העבודה שלך מבוססת על פורטרטים שציירו התלמידים שלך. האם גילית על עצמך משהו שלא ידעת דרך העיניים שלהם?
"מצד אחד, כל התרגיל הזה עוסק בהומור. הרי אני לא מצפה מהם לדייק או לייצר רצינות יתרה בתוך 45 דקות, ולכן מראש לא היו לי ציפיות ברומו של עולם לגבי הריאליסטיות של הדיוקן. לא זו בלבד, אמרתי להם במפורש שאני לא אעלב משום דבר שקשור לציורי האוזניים והאף שלי, ושהם מוזמנים לצייר אותי בדיוק איך שהם רואים ורוצים. החופש הזה בוודאי נתן לחלקם מוטיבציה להגזים ולצייר אותי באופן קריקטוריסטי.
מצד שני, כן היה לי שבב של תקווה שהם ינסו ליישם הרגלי עבודה נכונים ומדויקים שניסיתי להנחיל להם במהלך המחצית או השנה, וכך ייצרו דיוקן שמזכיר או מהדהד אותי. כדי לקדם את הרעיון הזה הזכרתי להם כמה חוקים בסיסיים, כמו שהעיניים לא נמצאות במצח אלא מתחילות מאמצע הפנים, או שהראש הוא לא כדורסל, ונתתי עוד כמה טיפים ותזכורות.
בסופו של דבר, בכמה מהדיוקנאות גיליתי שהיה בהם רצון אמיתי לשחרר כל רסן – מין תחושה של 'עכשיו מותר' – ובאחרים ראיתי ניסיון גדול להוכיח לי איך הם יודעים לצייר וכמה הם כישרוניים."

- מתי הבנת שהפורטרטים האלה הם כבר לא רק תרגיל לסיכום שנה
בכיתה, אלא יצירה שיש לה מקום בתוך הקשר הרחב של התערוכה "זיכרון מתקדם לעתיד"?
"האמת היא שכבר שנים רבות יש לי חלום להציג בגלריה את הדיוקנאות שציירו אותי. כבר דמיינתי בעבר איך אני תולה את כל אותם מאות דיוקנאות, איך זה יעמוד ואיך התערוכה הזו תיראה. לכן, התערוכה 'זיכרון מתקדם לעתיד' פשוט התפרצה אצלי לדלת פתוחה. היא נתנה לי את הפלטפורמה המושלמת להראות ולחשוף את הדיוקנאות האלה.
חשוב לציין שכאן נכנסה גם הפעולה האמנותית שלי: לאחר שהעתקתי אחד לאחד את הדיוקנאות הנבחרים שהתלמידים ציירו, בחרתי לצבוע אותם בצבעי מים – וזאת בניגוד לדיוקנאות המקוריים. זו בעצם ההתערבות שלי בתוך העבודה, ומלבד זאת לא שיניתי דבר."

-איך העבודה הזו מתכתבת עם הצורך "להניע את גלגלי היצירה" ולייצר עתיד עבור אותם תלמידים, בטח ברוח התערוכה?
"כשהבנתי שאני עתיד להציג בתערוכה וכבר בחרתי את שלושים הדיוקנאות, עוד כשהם היו מצוירים באופן ראשוני ובוסרי, הראיתי אותם לתלמידים שלי – לכולם, לא בהכרח רק לאלו ש'נבחרו' לעבודה הסופית. המטרה שלי הייתה לייצר אצלם התלהבות ואנרגיה של עשייה.
השוני הגדול בין הדיוקנאות הוליד מיד דיונים סוערים בכיתה. הם התחילו להתווכח ביניהם: 'זה כן דומה לך ליאור', 'זה ממש לא דומה לך...'. מעבר לזה, גודל העבודה – פריסה של כמה מטרים, עבודה מאוד ארוכה ורחבה – והאופן שבו הדיוקנאות צוירו, גרמו להם להתלהב ולהסתקרן מאוד. החשיפה הזו של התהליך האמנותי שלי מולם גרמה להם להרגיש שותפים. ככה אני יודע שהצלחתי לגייס אותם להניע משהו, גם אם לזמן קצר, ולפתוח להם צוהר לעתיד שבו ליצירה שלהם יש תוקף ומקום בעולם האמיתי."

-האם העבודה הזו היא בסופו של דבר דיוקן עצמי שלך, או שהיא דיוקן קבוצתי של הכיתה ושל התקופה שבה פעלתם יחד?
"העבודה היא חד-משמעית דיוקן שלי, א-ב-ל – וזה אבל גדול – זהו דיוקן שמראה לי איך אני נראה בעיני התלמידים שלי. הוא מציג איך אני מרגיש להם ומה הם לוקחים ממני הלאה: האם הם לוקחים רצינות, או הומור, או אולי את שניהם ביחד.
לגבי התקופה – אני לא חושב שאפשר לשים את האצבע ולבדוק מה ההבדל בין דיוקנאות שצוירו לפני עשר שנים לבין דיוקנאות מהתקופה הנוכחית. גם בהצבה בתערוכה, הדיוקנאות לא מסודרים לפי סדר כרונולוגי, ולחיבור שלהם אחד ליד השני אין קשר למתי הם צוירו או על ידי מי."


Dorit Pukach-Hallas
Tali GalMaya ShalevMeital Botto@עוקבים

כל הפרטים והרשמה כאן:
https://did.li/0VAmC

ספוט על אמן: זיכרון מתקדם לעתיד
תערוכת האמנות של קהילת "ממבט לפעולה", המכללה האקדמית ספיר. https://did.li/MLPzy26

רגעים של נחמה: בין זמן קסם לכאן ועכשיו, ראיון עם האמנית טלי גל, מאת: זהר ירום

במסגרת התערוכה "זיכרון מתקדם לעתיד" במכללת ספיר, מציגה טלי גל סדרת רישומי יער ועבודת שמן המלווה בטקסט פואטי. שוחחנו איתה בקצר על המעבר מאדריכלות לחינוך, על רגעי קסם בטבע ועל כתיבה ככלי להשתקת הרעש.

טלי, ספרי לנו קצת על עצמך ועל החיבור להוראה ולאמנות.

"אני גרה ומלמדת בגדרה, ומרכזת את מגמת האמנות החזותית בתיכון דרכא בגין כבר מעל עשרים שנה. התחלתי את דרכי כאדריכלית, אך לא מצאתי בזה סיפוק. אחרי הסבת הוראה ותואר שני בחינוך לאמנות במדרשה בבית ברל, הבנתי שאני במקום המדויק לי. אני אוהבת להוביל תהליכי יצירה אצל נערים ונערות כשהכל עוד ראשוני ויש כל כך הרבה לגלות."

זו השנה השנייה שלך איתנו בקהילה, והפעם היית שותפה גם בניסוח טקסט התערוכה. איך החוויה הזו פגשה אותך?

"הכתיבה היא חלק בלתי נפרד מהיצירה שלי; הציור והמילים מוסיפים שכבות על האמת או מגרדים ממנה כדי לחשוף אמיתות חדשות. בשבילי, שתי צורות הביטוי האלו מאפשרות להשקיט את הרעש מסביב ולהיות נוכחת. מעולם לא חשבתי על עצמי כ'אמנית' – אני פשוט יוצרת כמו שאני נושמת, אוכלת או אוהבת. זו דרך חיים ותשוקה."

את מציגה את סדרת הציורים "זמן קסם" באקוורל ועפרונות צבעוניים. מה משך אותך לנוף ולטכניקה הזו?

"הסדרה נוצרה מתוך שהייה בטבע, המקום שבו אני מרגישה בבית, מחוץ לקירות הבטון והאספלט. רגעי הקסם קורים כשקרני האור של השמש או הירח חודרים מבעד לעצים ומשנים את הצורות והצבעים. שם, בעושר האינסופי של המראות והקולות, נמצא הקסם שמשמש לי כמשענת ונחמה."

במקביל, את מציגה את ציור השמן "כאן ועכשיו" המלווה בטקסט פואטי על התכנסות חושית. איך הציור והמילים מתחברים?

"הציור מתאר רגע משמעותי שלי יחד עם בן הזוג שלי, אמיר. הוא מדבר על רגע של שהייה, נוכחות מלאה בהווה וחוויה משותפת של הטבע – מתוך הבנה שאנחנו בעצמנו חלק מהטבע. הדמות בציור מצביעה בדיוק על הרגע הזה, על ההתכנסות וההקשבה פנימה בתוך מציאות רועשת."

איך השילוב בין העבודה בסטודיו לתפקיד כמורה משפיע עלייך בתקופה הנוכחית?

"כיוצרת, קל לי יותר להזדהות עם החסמים וההתלבטויות של התלמידים שלי ולכוון אותם. להיות מורה בתקופה כזו של כאוס וחוסר ודאות נותן לי הרגשה שאני יכולה להשפיע לטובה על אנשים צעירים, בתקווה לעתיד טוב יותר.

הקהילה המשותפת, זו השנה השנייה, הייתה מפרה מאוד והוציאה החוצה יצירות שבדרך כלל נשארות במגירה. תודה לך ולמיה שלו על ההזדמנות; היצירה הופכת שלמה באמת רק כשהיא פוגשת קהל ולובשת משמעויות חדשות בעיניים נוספות."

משהו ממני, כשותפה לדרך ומנחת הקהילה:

הנוכחות של טלי השנה בקהילה הייתה עוגן משמעותי, והמילים שהיא טוותה עבור טקסט התערוכה זיקקו בדיוק את המרחב שבו כולנו פועלים. הציורים שלה מציגים קוטביות מופלאה: מצד אחד, החיפוש האופטימי אחר האור ב"זמן קסם", ומצד שני, ההתכנסות החשופה אל ה"כאן ועכשיו" שמחפשת ריפוי בתוך הסערה. טלי מזכירה לנו שהיכולת להרפות, להתחבר לטבע ולבחור ביצירה מתוך תשוקה היא הכוח שמניע אותנו קדימה. זהו נדבך עמוק ויפהפה בתערוכה שלנו.

ספוט על אמן: זיכרון מתקדם לעתיד
תערוכת האמנות של קהילת "ממבט לפעולה", המכללה האקדמית ספיר

השמיכה שחורצת את הזמן: בין סמלים יפניים לזיכרונות מסבתא
ראיון עם האמנית והמחנכת מיטל שאמי בוטו Meital Botto
מאת: זהר ירום

במסגרת התערוכה "זיכרון מתקדם לעתיד" במכללת ספיר, מציגה מיטל שאמי בוטו דיאלוג חזותי המפגיש חפצי עבר עם עולם פנימי סוריאליסטי. שוחתי איתה בקצרה על הכוח המרפא של היצירה.

מיטל, ספרי לנו על עצמך ואיך נולד החיבור להוראה ולאמנות?

"אני מבאר שבע, במקור מדימונה. מלמדת אומנות בכיתות א׳–ו׳ בבית הספר דוד בן גוריון באופקים, שם אני גם מורה חונכת ומנחה קמפוס מלאכות קדומות. האמנות אצלי בדם מילדות. כשבחרתי מסלול לימודים חששתי שאני לא מספיק טובה לאמנות נטו, ולכן שילבתי בין חינוך לאומנות. כיום אני מבינה שזה שילוב מדויק בין שתי אהבות גדולות – יצירה והוראה."

כשלמדנו יחד לתואר השני בתולדות האמנות באוניברסיטת בן גוריון, שמחתי להזמין אותך לקהילת המורים-אמנים "ממבט לפעולה". זו שנתך השנייה איתנו (לאחר שהצגת בתערוכת "מגירות"). איך השותפות פגשה אותך השנה?

"המרחב הזה מאפשר לי להיות יוצרת פעילה לצד ההוראה, ונותן לאמנות שלי לצאת לאור. העשייה בסטודיו מחלחלת ישר לכיתה. מורה מתמחה שליוויתי אמרה לי פעם: 'היצירות שאת מעבירה בקמפוס כל כך דומות ליצירות שלך'. יש קשר בלתי נפרד בין המהות שלי כמורה למהות שלי כאמנית."

איך היית מאפיינת את השפה האמנותית שלך?

"השפה שלי נשענת על נאיביות, סימבוליזם וארט נובו. זרם הארט נובו והקווים הזורמים שלו הם השראה מרכזית, שנולדה בילדותי בבית מלא באמנות יפנית, ובהשראת מראה של אלפונס מוכה שהייתה לנו בכניסה. בנוסף, האמנות המצרית מניעה אותי לחפש סמלים נסתרים. לצד זאת, הסגנון הנאיבי משקף בחירה ליצור מתוך חופש ואמת פנימית, ולא בריאליזם."

בעבודה "שמיכת סבתא", שנוצרה במיוחד לתערוכה, חזרת אל חפץ ביתי טעון מאוד. מה הסיפור מאחוריה?

"העבודה נולדה מגעגוע לסבתי שנפטרה לפני שלוש שנים. מיד לאחר הפטירה ביקשתי מאמי את שמיכות הפיקה שסבתא נתנה לנו כשבאנו לישון אצלה. השמיכה סימלה עבורי בית, ריחות וחופש. שנים רציתי ליצור איתן משהו וחששתי לפגוע בחומר. הנושא שעלה השנה בקהילה זימן לי את האפשרות לעבד את הזיכרון הזה להווה, ושילבתי בעבודה גזעי עץ שמראים כיצד הזמן משפיע פיזית אך חקוק בנו לעד."

לצד השמיכה מוצגת יצירה נוספת שהתחלת לפני התערוכה. איך נוצר הדיאלוג ביניהן?

"היצירה השנייה נולדה מקו מחשבה אחר, אך יחד גיליתי ששתיהן עוסקות בזהות ובזיכרון דרך דימויים מהטבע. האלמנט שמחבר ביניהן הוא דימוי הפרפר הסוריאליסטי, שמהווה עבורי דיוקן עצמי סמלי. הפרפר נושא בכנפיו עושר של צבעים המבטאים את מורכבות הזמן, ומצד שני הוא יצור עדין ושביר שמזכיר את הפגיעות האנושית שלנו."

איך המציאות המורכבת של התקופה האחרונה משפיעה עלייך ועל עבודתך?

"התקופה האחרונה פוגשת אותי במקום אישי מורכב, לצד המציאות במדינה ודאגות במשפחה. דווקא עכשיו, האמנות היא העוגן שלי שמאפשר לעצור את רעשי הרקע ולעבד רגשות. כמורה, זה מחזק בי את ההבנה שלאמנות יש כוח מרפא. אני רואה מדי יום כיצד היצירה מעניקה לתלמידים שלי באופקים רגעים של שקט וחוסן. החיבור לאנשים יוצרים בקהילה מעניק לי כוח, תקווה והמשכיות."

כחברה, שותפה לדרך ומנחת הקהילה (יחד עם Maya Shalev):

אני שמחה לציין שהדימוי של היצירה ״שמיכת סבתא״ של מיטל נבחר להיות מוצג בהזמנה לתערוכה. הבחירה שלה לקחת חפץ כל כך אישי ואינטימי, ולתת לו ביטוי חומרי חדש בתוך הכאוס שכולנו חווים, היא השראה גדולה. דימוי הפרפר הסוריאליסטי שלה, שנע בשבריריות ובעוצמה בין העבר להווה, הוא התמצית המזוקקת של "זיכרון מתקדם לעתיד" – היכולת לקחת את הגעגוע והשכול, ולטוות מתוכם זהות, חוסן ותקווה צבעונית שחייבת להמשיך קדימה. זהו חלק עמוק וחשוב מתוך התערוכה שלנו.

כל הפרטים והרשמה כאן: https://did.li/MLPzy26


GalDorit Pukach-HallasMeital BottoMaya Shalev

ספוט על אמן: זיכרון מתקדם לעתיד
תערוכת האמנות של קהילת "ממבט לפעולה", המכללה האקדמית ספיר

לשאוף ולנשוף: הפואטיקה של הנשימה והתנועה
ראיון עם האמנית דורית פוקץ' הלס
מאת: זהר ירום

דורית פוקץ' הלס, אמנית רב-תחומית, מציגה בתערוכה עבודת וידאו-ארט פואטית ועדינה בשם "free as a small bird". שוחחנו איתה בקצר על נשימה, יצירה ועוף החול שקם לתחייה.

דורית, ספרי לנו בקצרה על עצמך ואיפה את מלמדת כיום.

אני אמנית מאז שאני זוכרת את עצמי. מציירת, מעצבת, כותבת ומלמדת במגמת האמנות בתיכון רמות ים ועם קבוצת בוגרים במכללת ספיר. היותי יוצרת מתוך החומר הופכת אותי למורה טובה יותר, ובעזרת התלמידים שלי היצירה שלי הופכת לעשירה ומעניינת יותר.

איך חווית את השנה הראשונה שלך בקהילה, ואיך נולדה עבודת הווידאו שלך?

זו הייתה חוויה נהדרת. בעקבות מפגש עם אמנית אנימציה בתחילת השנה, הכנסתי פלסטלינה לסטודיו שלי והבנתי שאני רוצה להתנסות בווידאו-ארט. כשהתגבשה התמה של התערוכה סביב מושג הזמן, עלה בי הדימוי של עוף הפניקס שחי עד האינסוף. שמתי אותו במרכז ויצרתי וידאו המבוסס על רישומים שלי.

עבודת הווידאו מלווה בטקסט פואטי שכתבת. מה קדם למה בתהליך – המילים או הדימויים?

בכל פעם שעבדתי על הווידאו זמזמתי את השיר "free as a bird" של הביטלס (ומכאן השם). מכיוון שלא מצאתי לווידאו סאונד מדויק, המילים שכתבתי מהוות באיזשהו מקום את הסאונד שלא נמצא שם.

איך המפגש בין החוץ הגדול (השמיים והעננים) לפנימיות האינטימית של הנשימה בא לידי ביטוי חזותי?

שאלתי את עצמי: מה מתחבא בעננים? איך נראית תנועת הנשימה ואיך נראה זמן כשהוא זז? ניסיתי להכניס את השאלות האלו לתוך הצורות שציירתי ובחנתי את התנועה שלהן על גבי המסך.

היצירה נחתמת במילים: "בפעם הבאה, אשאף יותר גבוה". איך השאיפה הזו מגדירה את השליחות שלך?

אמנות היא ההזדמנות לעשות תיקון. בהקשר של הפניקס, זו היכולת לברוא את עצמי מחדש, גם כשנדמה שהכל נשרף ונגמר. הרצון להשתפר ולשאוף ליותר בכל פעם הוא דחף אנושי, וזו הסיבה שאני יוצרת כל הזמן.

משהו ממני, כשותפה לדרך ומנחת הקהילה (יחד עם Maya Shalev):

ההצטרפות של דורית השנה הזכירה לי שוב כמה הקהילה שלנו היא אי של שפיות וחוסן. הבחירה שלה להתמסר לקצב הרגוע של השאיפה והנשיפה בתוך הכאוס בחוץ, היא השראה ענקית. עוף החול שקם לתחייה ומבקש לשאוף גבוה יותר בעבודתה הוא התמצית של "זיכרון מתקדם לעתיד" – היכולת לברוא את עצמנו מחדש מתוך השברים ולייצר תקווה ותנועה קדימה. זהו חלק מרגש וחשוב בתערוכה.
כל הפרטים והרשמה כאן: https://did.li/MLPzy26
Dorit Pukach-HallasMaya ShalevTali GalMeital Botto@עוקבים

ספוט על אמן: ״זיכרון מתקדם לעתיד״, תערוכת האמנות של קהילת "ממבט לפעולה", המכללה האקדמית ספיר.
כל הפרטים והרשמה כאן: https://did.li/MLPzy26
רקמה של זמן: בין שמיכת הילדות לציור השמן
ראיון עם האמנית יעל אדן חיים
מאת: זהר ירום

במסגרת סדרת הכתבות "ספוט על אמן", אני שמחה להציג את יעל אדן חיים – אמנית, בוגרת בצלאל ורכזת מגמת האמנות בתיכון האנתרופוסופי "תמר" בהוד השרון. בעבודותיה (ציור שמן ועבודת טקסטיל ייחודית), יעל חוקרת את הזמן והריפוי דרך פעולות עמלניות ומדיטטיביות.

יעל, זו השנה הראשונה שלך איתנו בקהילה ובתערוכה. איך חווית את המסגרת הזו לאורך השנה?

"נכנסתי למסגרת הזו במטרה להיות בסביבה של מורים-אמנים שתומכים ומהווים השראה זה לזה. ההנחיה והקבוצה עודדו אותי לחשוב כאמנית וליצור בצורה עצמאית. המסגרת הזו פשוט עזרה לי להכניס את היצירה האישית שלי בחזרה לסדר היום, ועל כך אני מודה מאוד."

אחת העבודות שלך מבוססת על שמיכת ילדות אישית שמתוכה צומח צמח מחוטי רקמה. מה הסיפור שלה?

"העבודה נולדה מדימוי שעלה לי במדיטציה והתחבר ישירות לשמיכה שלי. החוויה המוכרת והחושית של השמיכה פגשה צמח שצומח בממד אחר. כל זה נעשה דרך פרימה ואריגה מחדש – פעולה חזרתית ומדיטטיבית מאוד, שמייצרת מעין מצב ביניים של הווה בין העבר לעתיד."

התערוכה עוסקת בפרדוקס שבין זיכרון אישי וקולקטיבי פוצע לאחריות לדמיין עתיד. כיצד העבודה שלך מתכתבת עם זה?

"השמיכה מייצגת את העבר – הוא הזיכרון והמצע שממנו מצמיחים עתיד. פעולת הפרימה היא תהליך של הרס, פציעה של הבד ופירוקו לחומר גלם, ויש בה משהו טראומטי. היא דרשה ממני מיקוד סיזיפי כדי להשאיר חוטים שלמים ככל הניתן לצורך הבנייה מחדש.
הצמח הצומח הוא דבר חדש, שיוצא מהדו-ממד של הבד אל תלת-ממד מורכב. בבסיס הצמח השתמשתי בחוטים הפרומים מהשמיכה, אך ככל שהוא עולה שילבתי חוטים חדשים בגוונים דומים אך קורנים ורעננים יותר, שמביעים התחדשות."

כאמנית וכרכזת מגמה שמנחה תלמידים, איך השילוב בין הסטודיו לכיתה בא לידי ביטוי השנה?

"השנה הנחיתי תלמידי י"ב בעבודות הגמר שלהם, והרגשתי כמה התהליך שלנו כקבוצת אמנים מקביל לזה של התלמידים. מתוך האתגרים האישיים שלי בסטודיו הצלחתי להבין אותם טוב יותר ולתמוך בהם. יש חשיבות עצומה לדוגמה האישית – כשהתלמידים רואים שהמורה שלהם יוצר באופן פעיל, הם מבינים את החשיבות של הכנסת היצירה לחיי היומיום."

איך אירועי התקופה המורכבת הזו פגשו אותך בסטודיו?

"חוויתי את התקופה האחרונה כמתקפה תודעתית. הבשורות הקשות יצרו מציאות כאוטית והפגישו אותי עם המון רוע ואלימות. מתוך המקום הזה פניתי פנימה – אל כוחות הדמיון, היצירה והתהליך המשותף בקהילה, כדי למצוא ריפוי. חוויתי בעוצמה את כוחה של האמנות להצמיח את הנפש ולייצר תקווה. גם העבודה עם התלמידים וצוות המורים בבית הספר נתנה לי הזדמנות לחוש משמעות וחברות לנוכח האתגרים."

הצטרפותה של יעל השנה הזכירה לי שוב כמה הקהילה שלנו היא אי של שפיות וחוסן. הבחירה שלה להתמסר לפעולה השקטה והסיזיפית של הפרימה והאריגה מחדש, בתוך כל הרעש והכאוס בחוץ, היא השראה ענקית. הצמח העדין שצומח מתוך השמיכה הפרומה שלה הוא בדיוק "זיכרון מתקדם לעתיד" – היכולת לקחת את מה שנפצע, ולטוות ממנו תקווה וצמיחה חדשה. זהו חלק חשוב מהתערוכה.

Dorit Pukach-HallasMaya ShalevTali GalMeital Botto@liorgruda
@עוקבים

ספוט על אמן מתוך התערוכה: זכרון מתקדם לעתיד- גלריה לאמנות המכללה האקדמית ספיר. https://did.li/yokba

מבעד לעיני התלמידים: 30 פעמים אני
ראיון עם האמן והמחנך ליאור גרודה
מאת: זהר ירום

במסגרת התערוכה "זיכרון מתקדם לעתיד" המוצגת בגלריית מכללת ספיר, מציג ליאור גרודה את העבודה המרתקת "אני, 30 פעמים". מדובר ביצירה משותפת וייחודית שנולדה מתוך תרגיל סוף שנה פדגוגי, שבו ביקש מתלמידיו לצייר את הדיוקן שלו כמורה. המבטים השונים של תלמידיו, בשילוב התערבותו האמנותית של ליאור, יצרו פסיפס אנושי יוצא דופן שנע בין הומור חופשי לרצינות תהומית.

-ליאור, בשביל מי שלא מכיר אותך – ספר קצת על עצמך, מאיפה הגעת ואיך הגעת לעולם החינוך והוראת האמנות?
"אני ליאור גרודה, בן 47 בקרוב, מורה לאמנות ולעיצוב ומחנך כיתת נחשון. זה כבר המחזור הרביעי שלי כמחנך (ועדיין לא לקחתי שבתון, מה נסגר איתי?). אני מלמד גם בחטיבה וגם בתיכון – תלמידים שבחרו במגמה, תלמידים שהוסללו אליה וגם כיתות של חינוך מיוחד.
להוראה הגעתי לגמרי במקרה וממש בלי כוונה. במקור הייתי מעצב גרפי, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. יום אחד חברה טובה ביקשה ממני להחליף מורה לאמנות בחטיבה, ומשם – הכל פשוט התגלגל: עשיתי הסבה להוראה, נכנסתי לחינוך, ריכזתי את מגמת האמנות... כל העסק. הכל קשוח, הכל מתנהל עם לוחות זמנים אינטנסיביים שלא הכרתי קודם, אבל לא הייתי מוותר על זה. אני לא מוותר."

-העבודה שלך מבוססת על פורטרטים שציירו התלמידים שלך. האם גילית על עצמך משהו שלא ידעת דרך העיניים שלהם?
"מצד אחד, כל התרגיל הזה עוסק בהומור. הרי אני לא מצפה מהם לדייק או לייצר רצינות יתרה בתוך 45 דקות, ולכן מראש לא היו לי ציפיות ברומו של עולם לגבי הריאליסטיות של הדיוקן. לא זו בלבד, אמרתי להם במפורש שאני לא אעלב משום דבר שקשור לציורי האוזניים והאף שלי, ושהם מוזמנים לצייר אותי בדיוק איך שהם רואים ורוצים. החופש הזה בוודאי נתן לחלקם מוטיבציה להגזים ולצייר אותי באופן קריקטוריסטי.
מצד שני, כן היה לי שבב של תקווה שהם ינסו ליישם הרגלי עבודה נכונים ומדויקים שניסיתי להנחיל להם במהלך המחצית או השנה, וכך ייצרו דיוקן שמזכיר או מהדהד אותי. כדי לקדם את הרעיון הזה הזכרתי להם כמה חוקים בסיסיים, כמו שהעיניים לא נמצאות במצח אלא מתחילות מאמצע הפנים, או שהראש הוא לא כדורסל, ונתתי עוד כמה טיפים ותזכורות.
בסופו של דבר, בכמה מהדיוקנאות גיליתי שהיה בהם רצון אמיתי לשחרר כל רסן – מין תחושה של 'עכשיו מותר' – ובאחרים ראיתי ניסיון גדול להוכיח לי איך הם יודעים לצייר וכמה הם כישרוניים."

- מתי הבנת שהפורטרטים האלה הם כבר לא רק תרגיל לסיכום שנה
בכיתה, אלא יצירה שיש לה מקום בתוך הקשר הרחב של התערוכה "זיכרון מתקדם לעתיד"?
"האמת היא שכבר שנים רבות יש לי חלום להציג בגלריה את הדיוקנאות שציירו אותי. כבר דמיינתי בעבר איך אני תולה את כל אותם מאות דיוקנאות, איך זה יעמוד ואיך התערוכה הזו תיראה. לכן, התערוכה 'זיכרון מתקדם לעתיד' פשוט התפרצה אצלי לדלת פתוחה. היא נתנה לי את הפלטפורמה המושלמת להראות ולחשוף את הדיוקנאות האלה.
חשוב לציין שכאן נכנסה גם הפעולה האמנותית שלי: לאחר שהעתקתי אחד לאחד את הדיוקנאות הנבחרים שהתלמידים ציירו, בחרתי לצבוע אותם בצבעי מים – וזאת בניגוד לדיוקנאות המקוריים. זו בעצם ההתערבות שלי בתוך העבודה, ומלבד זאת לא שיניתי דבר."

-איך העבודה הזו מתכתבת עם הצורך "להניע את גלגלי היצירה" ולייצר עתיד עבור אותם תלמידים, בטח ברוח התערוכה?
"כשהבנתי שאני עתיד להציג בתערוכה וכבר בחרתי את שלושים הדיוקנאות, עוד כשהם היו מצוירים באופן ראשוני ובוסרי, הראיתי אותם לתלמידים שלי – לכולם, לא בהכרח רק לאלו ש'נבחרו' לעבודה הסופית. המטרה שלי הייתה לייצר אצלם התלהבות ואנרגיה של עשייה.
השוני הגדול בין הדיוקנאות הוליד מיד דיונים סוערים בכיתה. הם התחילו להתווכח ביניהם: 'זה כן דומה לך ליאור', 'זה ממש לא דומה לך...'. מעבר לזה, גודל העבודה – פריסה של כמה מטרים, עבודה מאוד ארוכה ורחבה – והאופן שבו הדיוקנאות צוירו, גרמו להם להתלהב ולהסתקרן מאוד. החשיפה הזו של התהליך האמנותי שלי מולם גרמה להם להרגיש שותפים. ככה אני יודע שהצלחתי לגייס אותם להניע משהו, גם אם לזמן קצר, ולפתוח להם צוהר לעתיד שבו ליצירה שלהם יש תוקף ומקום בעולם האמיתי."

-האם העבודה הזו היא בסופו של דבר דיוקן עצמי שלך, או שהיא דיוקן קבוצתי של הכיתה ושל התקופה שבה פעלתם יחד?
"העבודה היא חד-משמעית דיוקן שלי, א-ב-ל – וזה אבל גדול – זהו דיוקן שמראה לי איך אני נראה בעיני התלמידים שלי. הוא מציג איך אני מרגיש להם ומה הם לוקחים ממני הלאה: האם הם לוקחים רצינות, או הומור, או אולי את שניהם ביחד.
לגבי התקופה – אני לא חושב שאפשר לשים את האצבע ולבדוק מה ההבדל בין דיוקנאות שצוירו לפני עשר שנים לבין דיוקנאות מהתקופה הנוכחית. גם בהצבה בתערוכה, הדיוקנאות לא מסודרים לפי סדר כרונולוגי, ולחיבור שלהם אחד ליד השני אין קשר למתי הם צוירו או על ידי מי."


Dorit Pukach-Hallas
Tali GalMaya ShalevMeital Botto@עוקבים

כל הפרטים והרשמה כאן:
https://did.li/0VAmC