ספי סטודיו ליוגה

באתי ליוגה בגלל התנועה.
נשארתי בזכות הנשימה והשקט.

כמו הרבה אנשים במערב, גם אותי משך בהתחלה התרגול הפיזי:
התנוחות, החיזוק, הגמישות והתחושה הטובה בגוף בסוף השיעור.

אבל עם הזמן גיליתי שהחלק הפיזי הוא רק דלת הכניסה.

דווקא תרגילי הנשימה והמדיטציה הם שגרמו לי לרצות להישאר, ללמוד ולהעמיק.
שם הבנתי שהיוגה אינה רק דרך להניע את הגוף
אלא דרך לפגוש את עצמי.

ובכל זאת, אני רואה כמה קל לנו להתחבר לתרגולים האקטיביים, וכמה מאתגר לפעמים לעצור ולשבת בשקט.

בשיעור ויניאסה, למשל, יש תנועה, קצב ומאמץ.
אפשר להרגיש שהזענו, התחזקנו ו״עשינו משהו״.

במדיטציה או בתרגול נשימה אין תמיד תוצאה שרואים מבחוץ.
אין תנוחה חדשה להצליח בה ואין מדד ברור להתקדמות.
יש רק אותנו, את הנשימה ואת כל מה שעולה כשהתנועה נעצרת.

ואולי דווקא משום כך אנחנו זקוקים לתרגולים האלה כל-כך.

אנחנו חיים בעולם שמעריך עשייה, מהירות והישגים.
התרגול הפיזי מדבר בשפה שכבר מוכרת לנו.
המדיטציה והנשימה מזמינות אותנו ללמוד שפה אחרת.
שפה של הקשבה, שהייה ונוכחות.

אני אוהבת את התנועה ואת העוצמה שיש בתרגול הפיזי.
אבל עבורי, היוגה מתחילה להפוך לדרך חיים דווקא כשהאיכות שנוצרת על המזרן ממשיכה איתי גם אחריו.

אולי התנוחות מביאות אותנו אל היוגה,
אבל הנשימה והשקט מזמינים אותנו לפגוש את העומק שלה.

מסקרן אותי לשמוע:
מה הביא אתכן ליוגה בהתחלה ומה גורם לכן להישאר?

כנראה שאני עובדת הפוך, הילדים בחופש, ודווקא אני מצליחה להתמקד.
באוגוסט אני מגלה שיש לי יותר מרחב להשקיע בסטודיו, ללמוד ולהעמיק מאשר במהלך השנה, כשהילדים בבית הספר.
וכל זה קורה בלי לוותר על זמן האיכות שלנו יחד.

לכאורה, אוגוסט הוא חודש שבו הכול מתערבב:
החום, החופשות, הילדים בבית והשגרה שיוצאת לחופשה יחד איתם.
אבל דווקא כשהלו״ז הרגיל מתרוקן קצת,
כשיש פחות הסעות, פחות שעות שצריך לעמוד בהן ופחות מירוץ
נוצר מקום לדברים שבמהלך השנה נדחקים הצידה.
יש זמן להיות יחד, לצאת, לדבר וליהנות מהקצב האחר של החופש.
ולצד זה, נפתח עבורי גם מרחב ללמוד, לדייק ולהעמיק:
לחשוב על השיעורים, לפתח תרגולים חדשים ולהמשיך להתפתח כמורה.

אני מגלה שהאיזון לא תמיד מגיע מחלוקה מושלמת של הזמן.
לפעמים הוא נוצר כשיש פחות רעש ויותר נוכחות במה שאני עושה עכשיו
בין אם אני עם הילדים ובין אם אני בסטודיו.
וזה מזכיר לי גם את התרגול על המזרן:
לא תמיד צריך לעשות יותר כדי להתקדם.
לפעמים דווקא כשמאטים, נושמים ומקשיבים
משהו חדש מתבהר.
אולי אוגוסט לא באמת פחות עמוס.
אולי פשוט יש בו קצב אחר,
והשנה אני לומדת לעבוד איתו במקום להילחם בו.

מזמינה אתכן לעשות בדיקת מציאות קטנה של אוגוסט,
על סולם שבין 1 ל־10:
1 - רוב הזמן והאנרגיה שלי מוקדשים למשפחה
10 - אני מצליחה לפנות הרבה זמן גם לעצמי ולעיסוקים שלי
איפה אתן נמצאות על הסולם הזה?
כתבו לי מספר בתגובות,
בלי שיפוט ובלי תשובה נכונה 💌

המתכון הזה הוא מסוג המתכונים שאני ממש אוהבת
פשוטים להכנה, טעימים, ומשלבים משהו מתוק עם רכיבים שמזינים את הגוף.

החטיף המקורי מכיל אגוזים, זרעים, טחינה ושוקולד מריר ואני הוספתי לו אבקת ספירולינה, כי אני אוהדת מושבעת שלה, ואבקת גרעיני דלעת לשדרג אותו בעוד קצת חלבון.
נוצר כאן שילוב שמספק חלבון צמחי, סיבים תזונתיים ושומנים איכותיים, לצד מינרלים כמו מגנזיום, ברזל, אבץ וסידן.
הקקאו והשוקולד המריר מוסיפים גם פוליפנולים, תרכובות צמחיות בעלות פעילות נוגדת חמצון.

והכי חשוב שהוא פריך, טעים בטירוף, עשיר ומשביע, ומתאים בדיוק לרגע שבו מתחשק לי משהו מתוק ליד הקפה.

שמרי את המתכון לפעם הבאה שמתחשק לך משהו מתוק ובריא שמתאים לכל אירוח 🌿

לכל שאלה אני כאן
ואם הכנתם אשמח לשמוע איך יצא 😉





#שוקולד #חטיףבריא #נשנושבריא #ספירולינה #ספיוגה #תזונה #יוגהבריאות #יוגהלנשמה

כל השבוע חשבתי על השאלה הזאת.

למה כל כך קל לנו לתת...

וכל כך קשה לנו לקבל?

אולי כי מגיל קטן לימדו אותנו שלהיות חזקים זה להסתדר לבד.

אבל היוגה מלמדת אותי משהו אחר.

לפעמים דווקא כשאנחנו מסכימים להישען...

לבקש.

לקבל.

להתרכך...

אנחנו מגלי

יש לי שאלה.

מה יותר קל לך?

לתת...

או לקבל?

רוב האנשים יענו מיד:
לתת.

לתת לאחרים.

לעזור.

לדאוג.

להיות שם.

אבל כשמישהו מציע לנו עזרה?

מחמיא לנו?

או פשוט נותן לנו רגע לנוח...

פתאום משהו מתכווץ.

"לא צריך."

"אני אסתדר."

"עזוב, זה בסדר."

מעניין איך כל כך התרגלנו לתת...

אבל שכחנו שגם לקבל זו מיומנות.

ואולי בשביל לפתוח את הלב...

לא צריך לעשות יותר.

צריך להסכים להיפתח.

🕉️ ביום שלישי אשתף אתכם בתנוחה שמזכירה לי בדיוק את זה.

מאז שפרסמתי את הריל על עמידת הנר, חשבתי שוב על המשפט הזה של פטנג'לי:

**"האסנה היא יציבה ונינוחות."**

פעם הייתי בטוחה שיציבות מגיעה כשאני מחזיקה חזק יותר.

היום אני מגלה שלפעמים היא מגיעה דווקא בזמן ההרפיה.

לא מוותרת.

לא מתעלמת.

פשוט מפסיקה להשקיע אנרגיה במאמץ שלא משרת אותי.

וזה נכון לא רק ביוגה.

זה נכון גם בשיחות שאנחנו מנהלים.

בדרך שבה אנחנו עובדים.

בציפיות שלנו מעצמנו.

ובקצב שבו אנחנו חיים.

אז רציתי להשאיר לכם שאלה לסוף השבוע:

**מהו המאמץ המיותר שאתם מוכנים להניח לרגע?**

לפעמים זאת יכולה להיות ההתחלה של הרבה יותר שקט.
🌿
איפה אפשר לשחרר עוד קצת אחיזה?

שלום, כאן הגוף שלך.
אנחנו צריכים לדבר.
אל תדאגי, זו לא עוד משימה להוסיף ליומן.
אני מדבר אלייך כל הזמן.
בהתחלה בשקט:
בנשימה שמתקצרת,
בכתפיים שמתקרבות קצת יותר מדי לאוזניים,
בעייפות שאת ממהרת להסביר לעצמך
ובצוואר שמתחיל להתלונן.
כשאת ממשיכה במירוץ, אני מגביר מעט את הקול,
דרך מתח בגב, כאב שמופיע או תחושת כבדות שנשארת.
רק כדי להזכיר לך שגם אני כאן.
ובזמן שאנחנו כבר מדברים,
גם שאר חברי הצוות ביקשו למסור כמה דברים:
הכתפיים ישמחו להניח לרגע את כל הבית ולהרפות קצת.
הצוואר תוהה אם הוא באמת צריך לשאת
גם את הראש, גם את הדאגות וגם את רשימת המטלות.
הגב התחתון כאן כדי לתמוך בך,
אבל ישמח גם לחלוק קצת את העומס עם שאר החברים בצוות.
הרגליים ימשיכו לקחת אותך לכל מקום,
ומדי פעם הן פשוט מבקשות לעצור
בלי יעד ואפילו בלי לספור צעדים.
הראש ישמח לסגור לכמה דקות
חלק מהחלונות הפתוחים.
והעייפות המתמשכת?
לפעמים היא פשוט הדרך שלי לומר לך
שהגיע הזמן לעצור ולהתמלא מחדש.
אני מבקש בקשה קטנה, שתפגשי אותי בתוך החיים,
דרך נשימה, תנועה שמקשיבה
וכמה רגעים שבהם גם אני נמצא ברשימה.
שלך,
הגוף.

זה בדיוק מה שאנחנו מתרגלות בסטודיו Sefi Yoga בקדימה
לשמוע את הגוף כשהוא עדיין מדבר בשקט.

ואם מתחשק לך להתחיל להקשיב דרך תרגול קצר בבית.
פתחתי קבוצת וואטסאפ שקטה שבה אני משתפת אחת לשבוע תרגול יוגה, נשימה או מדיטציה ולפעמים גם מתכון בריא שאהבתי.

רוצה להצטרף?
כתבי לי בתגובות או בפרטי: „אני מצטרפת”, ואשלח לך את הקישור.