Yitzchak milston - מאמן אישי

קיצור
קשה ששוב.
שוב ״שהארוכות״ שלי מסתכמות ב 16 ק״מ
שוב שהדופק התאוששות שלי בקצבים של לוויתן כחול.
שוב שלרדת מ3 שעות למרתון נראה כמו יעד של עוד שנתיים ולא כמו משהו שעשיתי 4 פעמים ברצף.

בתור אחד שהתמדה וריטואל זה החיים שלו
קשה שוב להתחיל מבראשית
וקשה שדברים שהיו קלים פעם עכשיו קשים מלא.
קשה שהדברים החדשים בחיים הם דווקא תגובות מוזרות לרחפנים ולבסים חזקים מדי במסיבות.

אז לקט של דברים ואנשים מהתקופה האחרונה שמזכירים לי שהחיים סוויטי

ושריטואל זה 70% מהחיים אז חייב למצוא בו את הפסיקים ולא רק את הנקודות.

ושאני רץ למרחקים ארוכים ליטרלי אז גם לשהות בקשה זה ממש ריטואל.
וששוב שבת שלום ❤️ ושוב תודה שאתם קוראים את המחשבות שלי שרוף.

פפפפפפפפ
נראלי התשובה המדויקת לשאלה מה המצב
נחתה עליי. פפפפ

לא רכבת הרים יומיומית כמובן
הרבה פחות מלודרמה ויותר עם תנועות נפש קטנות במרחב.
כשברקע- איזה שהיא דחיקה איטית איטית ומסיבית מסיבית של כוח הכבידה. נו לאן? למטה אופקורס.
ועכשיו נשארנו שנינו
אני והגולה.
גולת מתכת סגורה ומסוגרת בציפוי כסף קר שתקועה עמוק עמוק מתחת לסרעפת.
הנסיכה והעדשה אם תרצו.
הייתי מנתח אותה החוצה לו רק לא הייתי חושב שאובדנה פטאלי.
וגם אני עלול למות על שולחן הפסיכולוג כמובן כנראה.
ביום שנכנסתי לעזה כבר ידעתי טוב מאוד מה טפל בחיי ומה עיקר
ידעתי בדיוק מה הייתי עושה עם עוד יום אחד באזרחות. רק יום אחד! והנה כבר 60.

וכשיצאתי מעזה, פיזית כמובן, (הנה אני דרמטי מהדלת הזאת!) ידעתי גם לומר למה אי אפשר לחיות כל יום בחיי כאילו הוא האחרון.
ועדיין
קשה לחזור לחיים שמורכבים מ70% טפל
ולדעת שכדי לחיות את ה30% עיקר צריך בעיקר לשבת ולחכות.

אז מה עיקר? משפחה. אהבה אהבה אהבה. עולם הרגש כמובן שהוא האחראי על תחושת החיים.

הרבה פחות ניצחונות שצריך לחתור לכיוונם באמוק ויותר ניצחונות שבאים אליך לבד ורק צריך לתת להם את הכותרת ״ניצחון״

להבחין.
לאבחן.
משפחה שוב
תשומת לב
רוחב לב
לב
יין טוב ששותים נכון
ונשימות עמוקות.

מה טפל?
כל דבר שלא גרם לכם צמרמורת פיזית.
לפחות פעם אחת בחיים.

לכו תעשו ספורט
כי אין הצר שווה בנזק המלך
פורים שמח.

כי כל עליה היא ניצחון קטן
כי כל סוף ריצה היא ניצחון ענק
ואוי
כמה שאנחנו צריכים ניצחון ענק.

כי כל חידוש קשר עם הרגש הוא שמחה קטנה.

“אַתָּה רוֹאֶה כֵּיצַד פִּתְאֹם עוֹבֵר בִּי רַעַד,
הָרוּחַ מְשַׁנָּה תְּכוּפוֹת אֶת כִּוּוּנָהּ.
נִסִּינוּ לַעֲזֹב, אֲבָל אֲנִי יוֹדַעַת:
אֲנַחְנוּ נִשְׁאָרִים שָׁנָה אַחַר שָׁנָה.

בַּחֲדָרִים שֶׁלְּךָ הַשֶּׁמֶשׁ מְשַׂרְטֶטֶת
קַוִּים וּרְצוּעוֹת שֶׁל אוֹר עַל הַכְּתָלִים.
אֲנִי לְמַעַנְךָ כָּל בֹּקֶר מְלַקֶּטֶת
פְּרָטִים קְטָנִים, שְׂמָחוֹת קְטַנּוֹת,
שֶׁל יוֹם חֻלִּין”

15 לאוסף
הפעם בסימן ניצחון קטן.
בדצמבר הייתי אמור לרוץ את ולנסיה, לתת שם איזה סאב 3 מבסוט.
עכשיו
רצתי כדי לסיים- כאחד המרתונים הראשונים
וכנראה שהצטבר איזה משו בחודשים האחרונים.

ואולי בסימן געגוע
ואולי גם בסימן חידוש קשר לרגש
בסימן קתרזיס קטן
והלוואי שיגיע כבר קתרזיס גדול.

ושמי שצריך להיות בבית שלו כבר יהיה בבית שלו.

וגם השבוע הייתי בעורף.
מאתגר ברמות
השתחררת? מזל טוב. הנה קח- מלחמה חדשה לגמרי.
יומן פוסט מלחמה שבוע 3: השלמה? נאא. בירוקרטיה.

״בימים שיעברו עלינו נדע
לשאת יותר עצבות רכה
והשמיים יחכו לנו עד שנבין״
אם נבין.

שבוע נאמבר 3 מהיציאה מעזה נגמר לו
שבוע מחורבן כמובן
שמועות בערב הודעות בבוקר
לב שבור
יופי.
הקטע בלא להרגיש הוא שהימים עוברים נורא מהר.
תחשבו שאין שום קליימקס ליום וגם אין שום תהום
לערב.
מגניב אספרגר.
אז אם אין רגש אפשר לנצל את הזמן בלימודים? נואפ. הריכוז טרם חזר
אעדכן.
עוד קטע חדש מהשבוע- השלמה.
כי אפשר להתלונן עד מחר אבל זה לא תועלתי (אם היה רגש היתה פה תועלת פורקנית כזו או אחרת אבל אין רגש בחייאת תעקבו אמרתי את זה כבר מלא פעמים)

סיכום מצבנו למבולבלים:
יש לנו למנה ראשונה כאב בינארי כללי כזה - שתמיד לחוץ על און.
למנה העיקרית שסותרת לחלוטין את המנה הראשונה ( ברמה של קונטרס מוזר של מתוק מלוח שעובד מהמם) יש לנו את נימול התחושות עד לאובדן מוחלט.
ולקינוח יש לנו את ההשלמה- שזה המצב וצריך להתנהל בתוכו.
מה יוצא מהארוחה?
•חזרה מלאה לשגרת ריצות [אפילו רצים את החצי בים המלח שבוע הבא! מרגש! (סתם לא מרגש אתם לא עוקבים?)]
•שבוע של בירוקרטיות
אחח מי ידע שבירוקרטיה יכולה לרפא?

ממליץ לכם יום אחד לשבת בבית קפה לאכול עוגיות שוקולד צ׳יפס פריכה ולהתעסק בבירוקרטיה
כי מה ירפא את החור בלב אם לא קצת טפלות מערכתית חסרת הגיון? אחח אספרגר.

מול כל סופות החול,השלג והאש,
תמיד נדע לזכור

שיעבור.

בין קודש לחול, אני חי.

אז שיהיה בתנועה- שלא נשתגע.
כל יום השבוע הייתי בעורף.
מאתגר ברמות
השתחררת? מזל טוב. הנה קח- מלחמה חדשה לגמרי.

יומן פוסט מלחמה שבוע 1: לזוז.
שבוע שבו האויר חסר
כמו לנסות להסתגל לנשום בפסגה של 5000 מ׳
8.10

‏אז חזרתי לרוץ, כמובן שכל הכושר שלי הלך לעזאזל. לעזאזל.
חזרתי והתפללתי שזאת התרופה. פלסטר היא בטוח כן.

‏והדופק גבוה, וריצות קצרות הפכו ריצות ארוכות, וקצב מאוד מאוד איטי הפך לקצב בינוני.

‏ויש פה משהו פואטי ומובן מאליו. שדברים שהיו פעם הכי הכי קלים כל כך כל כך קשים.
ושהכאב דורש שירגישו אותו.

המדינה עברה את התהליך הזה לפני שלושה חודשים
אז אפילו החיבוק והגורל המשותף נלקח.

‏שבוע ראשון, שבוע ראשון שבו לא חוזרים לגיהנום, למרות שהוא עדיין מלא באנשים שאני אוהב- הגיהנום.
הלוויה ראשונה, שבעה ראשונה, עדיין בלי רגש- וזה שבוע ראשון שלא להרגיש דבר זה כבר לא כלי להתמודד עם אתגר - זה פשוט עוד אתגר.

קצת אפל לחזור
אבל בעצם זה הגיוני
כי יש תהום בין החיים כלוחם בעזה לבין החיים כלוחם בעורף

נו נו
עוד נמצא מים אחרי כל המדבר הזה. תהליך.

יומן פוסט מלחמה שבוע 1.
מניעים תהליך.

יורדים מהעץ?

בארוכה האחרונה שבוע שעבר נחתה עליי ההבנה ששום שיא אישי לא יקרה בעונת המירוצים הקרובה
וזה סבבה
על אמת.
ריאליזם? אחריות? גם וגם?

כנראה שאהיה הראשון אי פעם שרץ במרתון ולנסיה שלא על מנת לתת תוצאה
וזה סבבה וזה באמת באמת.

ויש בזה משהו שנותן אויר
לומר את זה בקול.
הנה: הריני מסיר כל אחריות מעונת המירוצים הקרובה וחושב קדימה.
שום סאב 2:45 לא יהיה פה, ואינשאללה בעוד 3 שנים עוד נעצור את השעון על 2:30
אבל נוט טודיי.

אולי סאב 3 בשם התחרות
וזהו

אני לא שם
וזה פאנאנה
אויר

דמיינו איך החיים שלכם יהיו נוייס,
דמיינו לרדת שניה מהעץ.
אולי תתאמנו בעצמכם זה דווקא נחמד זה.

מצב שיוט.

יש רגעים כאלו שמגיע שטף ואתה מפסיק להילחם בו ובכיוון שלו-
או מעייפות, או מבחירה.
אותו הרגע שאתה נותן לתנועה טבעית מקום.

רגע אחד שבו שחררת ונפלת אחורה ונתת לו לקחת.
ויש משהו ברגע התבוסתני הזו שהוא וואו.

ולפעמים אתה עוצם עיניים ונותן לשטף להימשך
לפעמים אתה מתמלא בתודעה ומתנער מיד
ככה או ככה:
יש משהו בתבוסה, ברגע הזה שאתה עוזב, שהוא וואו.

רגע שמשנה כיוון, כאילו עלית על הפסים המרעידים בכביש - האלו שאומרים לך נשמה- אתה לא בכיוון.

בריצות ארוכות יש מצב שיוט
מצב של טראנס שקט
אני התאהבתי בעולם המרתונים בשבילו.
מצב בו הרגליים מתגלגלות בקצב שהכנסת למחשב, הנשימה מתייצבת והדופק איתה.
ונותר להישען אחורה ולתת לזרם מקום.

ובאמצע מצבי שיוט יש גם רגעים שמנערים אותך החוצה, כאבים קטנים במקומות חדשים, נשימה שמאבדת יציבות והדופק שמתחיל לטפס.

ומתחיל שטף אחר. חדש.

והרגע הזה שאתה דווקא נשען אחורה, ומאט, או עוצר, משחרר מהתוכנית בשעון
הרגע הזה שככ קל לקרוא לו תבוסה
הוא רגע וואו

זה רגע של התגלות שאתה מבין שלפעמים, לא להילחם- זה הכי קשה
והכי בוגר
והכי נכון.

והלוואי שיהיה באיזון, ברגעים של תבוסה
ורגעים של שיוט
ורגעים של רעידות שמשנות כיוון
ורגעים של רעידות כשנגיע ליעד.
אינשאללה.

צריך לרוץ לאט יותר כדי לרוץ מהר יותר. מושג ידוע לרצי ארוכות, אז קצת הפשטה וקצת קצת הרחבה..
בואו עצלנים🦥
יהיה כיף;)

איך שהתרגלנו לחשוב בינארי,
שמאל ימין שמאל. קוטב צפוני קוטב דרומי.
לחשוב במשחק סכום אפס-או שזה טוב או שזה רע.
כי אני לא יכול לאמץ את השיטה הקפיטליסטית מבלי לותר על להיות הומני.
אני לא יכול להיות הומני מבלי לותר על גישה סוציאליסטית.

מנגד לחשיבה בינארית קיימת חשיבה הוליסטית- של יין ויאנג- הם הפכים והם מנוגדים, אבל אינם נוגסים זה בזה. אם אני חושב שהשמאל צודק, זה לא הופך אותי לאדם שחושב שהימין טועה. העובדה שאני רואה שיש אמת מסוימת בתיאולוגיה החרדית לא הופכת אותי להומניסט פחות. רעיונות עמוקים יכולים לחיות טוב עם היפוכם- השלם גדול מסך חלקיו.
בשיטה הזאת אין צורך לפסול שום דעה שמוחזקת
בצד השני כי אין צד שני ברור.

החיסרון בגישה ההוליסטית הוא חוסר הבהירות וההפרדה בין טוב לרע, בין נכון ללא נכון-
התכלס מתמוסס ונשארים במיטה בעיקר עם תיאוריה ביד. אבל תראו מה קורה לשק הערכים- איך הוא מתמלא פתאום.

החיסרון בגישה הבינארית הוא ששק הערכים ממנו ניתן לקחת מצטמצם משמעותית עד כדי קיטוב מוחלט. אבל תראו איך דברים זזים בעולם במהירות כשיש בהירות.

ואולי כמו כל דבר בעולם- השלם הוא השילוב.
למצוא את האיזון בין החשיבות-בין תיאוריה לפרקטיקה.

כשאני אדע שלקום בבוקר מוקדם ולהיצמד לתוכנית הריצה -יעשה לי טוב אחרי - ושזה ממש לא אומר שלא לרוץ ולהמשיך לישון כי אני עייף מדי יעשה לי רע.
ועם זאת לדעת מתי תכלס לגרד את עצמי בכוח מהמיטה ולצאת בכל זאת. או שלא.

לבחור בין טוב לטוב
אבל בסוף- לבחור
לשלוט במציאות ולא לשלוט בו זמנית

אולי היא היא השלווה הפנימית.
אולי ערב תשעה באב זה הזמן לבחור שלא לבחור.
ואולי זאת בעצם ההגדרה של אהבה
השילוב של השניים?

הרבה זמן לא הייתי פה
עכשיו אני פה.
בואו ננשום נכון יותר- זה יעשה פלא.
מוזמנים לשאול הכל ❤️

חרדות קל לאמץ וכל המרבה הרי זה משובח
חלומות כבר פחות.
לחולמים, או מציבי היעדים, יש ריאליזם שחוסם את כמות החלומות שניתן לאסוף.

מנגד, לאסוף חרדות זה אך רציונלי- אז למה לא?

אי אפשר גם ללמוד רפואה בלונדון וגם להיות מטפל קליני, אבל למה לא לפחד גם ממבחנים וגם מרווקות מאוחרת?

לא נוכל גם לטוס לחול 4 פעמים בשנה וגם לעבוד ארבעה ימים בשבוע ולסיים לעבוד כל יום ב16:00, אבל למה שלא נפחד גם מגודל המשכנתא שלקחנו וגם מלהשמיןממה שיקרה לזוגיות שלנו אם נמשיך לעבוד ככ קשה?

אז הסיכויים לשרוד את העולם כאנשים חולמים הם מראש נמוכים, בעיקר שככל שיעבור הזמן ונחכים הרציונל תופס יותר מקום- ואז- נחלום פחות ונחרד יותר.

אז אחרי כל זה ויחד עם החרדות שכבר נולדנו איתם,
אפשר אולי רק להגדיל את החלומות המעטים שיש לנו ולו כדי לאזן.

אפשר לדאוג שהחלומות שאנחנו כן חולמים יהיו כאלה שמתחדשים, שמשתלבים אחד עם השני.
אפשר שהיעד שהכתבנו לא יעמוד בסתירה עם עוד רצונות
ואפשר שלא, כי לפעמים הלב רוצה מה שהלב רוצה- וזהו.

אפשר לייצב יסודות ולשפר ריצות קצרות ובמקביל לחלום על מרתון טוקיו
אפשר לשלב בין השניים
אפשר לעשות אותם אחד אחד

אבל בעיקר אולי כדאי לדאוג- שמעט החלומות שיש להם מקום במציאות- יהיו שווים את זה.
כי לחרדה תמיד יהיה זמן, בואו נדאג שמישהו נותן לה פייט ראוי.

בואו נשבור אגדות אורבניות.

בבקשה תפסיקו למתוח אחרי אימונים, זה לא יעזור לכם כלל וכלל 🐒 להפך.