Vered Yoga

Yoga. Wine. Sea. Sun.
The perfect recipe for the soul.
Ischia 2026 🇮🇹✨

סיפור-
הוא תולה את הז’קט על משענת הכיסא ופותח את הברז באמבטיה. המים נוקשים על הרצפה, מעלים אדים. אבא שלו מחכה בסבלנות על כיסא הגלגלים, עצמותיו דקות מאוד, עדינות והגוף שלו שברירי, אבל העיניים שלו עדיין בורקות. הוא נוגע בשרוול הפיג'מה של אביו “חכה רגע אבא, המים עוד קרים,” הוא לוחש, ומסדר את הטמפרטורה. אחר כך הוא מסובב את אביו, מניח מגבת על כתפיו ובעדינות מאפשר למים לזרום.

בערב, הוא מתיישב רגע עם עצמו ולמרות הקושי והכאב בלראות את ההורה שלך הולך וקמל, הוא מודה על עצם האפשרות להיות שם.

יש אנשים שמחפשים אלוהות בטיולים להימלאיה, אבל בסוף מוצאים אותה בטיפול באבא.

מאז שחזר מהטיול הגדול בחו"ל והמצב של אביוהלך והדרדר, הוא החליט שככה יעשה, פעם בשבוע הוא זה שיבוא לרחוץ אותו. לא פינוקים ולא מסעדות ולא אוכל טוב או יין משובח, אלא תשומת לב שבועית. הוא ידע שיכול היה לתת למטפל ההודי לעשות את זה, הרי הוא גם ככה שם. אבל זאת הייתה ההתחייבות שלו לעצמו.

כשאביו נרדם סוף-סוף, נשימותיו קצרות, הוא מוריד את המשקפיים, נשען על הכרית ונותן לעפעפיים להיסגר בידיעה שהאהבה עושה את עבודתה בשקט.

מוקדש באהבה גדולה לא. שטיפל באביו במסירות ולאבא שלי עליו השלום שקילח את אביו, הלא הוא סבי, שבוע אחרי שבוע, עד שנפטר והיה המורה הראשון שלי לבהקטי.
יהי זכרו ברוך.

סיפור-
שלושה ימים לתוך השבעה של אבא שלי כבר פגשנו כמעט את כולם.
כולם חוץ מאבא שלי.
הוא היחידי שלא הגיע. השארנו אותו בבית העלמין כמה ימים קודם, האינסטינקט שלי היה להישאר שם אבל ההיגיון אמר לי, ורד הוא לא באמת יצא, לכי הבייתה.
אבא שלי היה אדם אהוב ומצחיק עד דמעות וגם מחלת הסרטן ממנה נפטר לא לקחה ממנו את ההומור. אני חושבת שככה הוא מצא את מקומו בעולם, מתוך היתמות שנכפתה עליו כשאמא שלו נפטרה והוא רק בן שנה. היו לו גומות גדולות וחיוך שובה לב והוא התחבב על כל מי שפגש. כשאתה מתייתם בגיל כל כך צעיר אתה חייב לשנס מרפקים ולהשתמש בכל מה שהחיים מביאים לך כדי למצוא את דרכך. והוא מצא.
ואבא עזב פה בבת אחת.
כלומר היה אפשר לראות את הדעיכה אבל לא צפינו את העזיבה. שלושה ימים לפני שנפטר הוא עדיין הסתובב לו במרכז המסחרי ביוקנעם שותה קפה ומעשן סיגריה.
לאורך השבעה הגיעו מאות אנשים לנחם. לכל אחד היה סיפור משלו על אבא: על הנסיעות בעולם כימאי וגם השנים אח"כ בהן עבד במפעל ביוקנעם, עבודה שתיעב בהתחלה ולמד לאהוב לאורך השנים.
ביום השלישי של השבעה עצרה משאית הזבל ליד הבית, הנהג יצא והביט לחצר. לרגע חשבתי שהוא התבלבל, אבל אז הוא ניגש לאח שלי,
"מי נפטר?" שאל.
"אבא שלנו," ענה אחי
"משתתף בצערכם," הוא אמר. "אבא שלכם היה איש טוב. בכל פעם שהגענו לפנות את הפחים והוא היה בחצר, הוא היה יוצא אלינו עם בקבוק מים וכוסות ומוזג לי ולעובדים. תמיד עם חיוך."
תודה אמרנו לו. והוא עלה על המשאית ונסע.
אחרי כמה מטרים, המשאית נעצרה שוב. הנהג ירד הפעם עם היסוס בעיניו. הוא צעד לכיווננו, עצר לרגע ושאל, "מתי הוא נפטר?", לפני שלושה ימים, ענינו. 'אז תדעו שהייתי כאן לפני שבוע. אבא שלכם יצא אלינו עם המים וכשסיימנו לשתות הוא אמר לי: 'אני כבר לא אראה אותך יותר אז שלום ולהתראות'.
הנהג אמר שוב: 'משתתף בצערכם', וחזר למשאית.
חשבתי על הרגע הזה, איך אבא ידע ואיך הוא סגר מעגל עם מישהו שהכיר בחטף אבל לא שכח לראות.
וחזרתי פנימה.
אבי עליו השלום היה אומר כי שלושים יום לפני מותו של אדם מכריזים עליו בעולם שהגיע זמנו למות והנשמה יודעת וכל אותם שלושים הימים נשמתו יוצאת ממנו בכל לילה, ועולה ורואה את מקומה שמראים לה בעולם העליון.
וחשבתי על אבא שלי ואיפה הוא עכשיו ולרגע רציתי לחזור לקבר ולהגיד לו אבא קום, תראה כמה אנשים באו ואתה לא פה. אבל לא אמרתי דבר. במקום זה, שמתי את המסכה של האישה הבוגרת שאני והמשכתי לקבל ניחומים ולספר לעוד ועוד אנשים שהגיעו באיזה אצילות נפש נפרד מאיתנו עם הוראות הפעלה לכולם.
אבל זה כבר לסיפור אחר.

על המסירות-

ביוגה קוראים לזה Bhakti, מסירות ואהבה, לב שנפתח כלפי מה שמעבר לו תוך כדי מתן שירות אמיתי.
נהוג לשאול בהודו כשרוצים לדעת באיזה מקצוע אתה עובד WHAT IS YOUR SERVICE? כלומר לא מהו המקצוע שלך, אלא במה אתה באת לשרת את העולם?
מתוך הנחה שכולנו כאן בתוך מערכת אחת ונועדנו לתמוך זה בזה.
כפי שחלקכן יודעות, אני משלבת בין עולם הטיפול והיוגה.
אני לא מרבה לדבר על עבודת הבוקר שלי, שם אני פוגשת את העולם בעיניים של עובדת סוציאלית, לפעמים בכיעורו הגדול, בפגיעות נוראיות אבל גם ביופי השקט שלו.
אני פוגשת אנשים לאו דווקא במקוומת הכי מרוממים שלהם: בכאב, בקושי בדשדוש שלפעמים החיים מזמנים לנו (והם מזמנים).
הרבה פעמים שואלים אותי למה אני לא עוזבת את העבודה הסוציאלית ומתמקדת רק ביוגה. לפעמים גם אני שואלת אותי את השאלה הזאת.
אבל ככל שאני מתבוננת ביום יום שלי אני מגלה בהקטי בדיוק שם, במקומות הכי הכי קטנים.
בהקטי עבורי אינה תיאוריה גבוהה או אידיאל רחוק, זו לא רק דבקות באֵל או שירת מנטרות בסנסקריט.
בהקטי, כפי שאני פגשתי אותה, היא ברגעים הכי יומיומיים. במעשים שאיש לא רואה וללא מחיאות כפיים.

אני פוגשת בה יום יום דרך העיניים של המטופלים שלי בשקט של הפעולות הפשוטות, הסיזיפיות עד כאב של חיי היום- יום.
אני זוכרת מטופלת אחת, אישה עקשנית וגאה, שלא הסכימה לוותר. היא נלחמה בכל הכוח כדי שלא יוציאו את הבן שלה מהבית, גם כשלא האמינו לה וגם כשזה דרש ממנה לעמוד לבד מול מערכת שלמה. המסירות שלה לבן שלה ולמשפחה שלה שהחזיקה בציפורניים הייתה אהבה, בלי תנאים, בלי לוח זמנים ובלי לדעת אם תצליח.
וזוג אחים, שהיו באים כל שבוע אל האבא שלהם, איש שקט, שעבד כל חייו בניקיון בעיריית חיפה. יום אחרי יום, בוקר אחרי בוקר, מרים שקיות, גורף מדרגות. ועכשיו כשהוא כבר לא עמד, הם עמדו בשבילו, קילחו, האכילו וטיפלו בו עד יומו האחרון, בלב שלא שכח את האבא שהיה להם פעם.

אני רואה את הבהקטי שם, כשאדם בוגר עוצר רגע את התגובה, נושם, ומתאפק מול הורה שכבר שוכח ומתבלבל. כשהוא בוחר לא להשיב באותה מטבע, אלא בכפית מרק, בניגוב הפה במגבת, בלקחת את ההורה הדמנטי לטיול, במבט חומל.
אלה בשבילי רגעי הקודש.

לפעמים לא צריך סיפורי גבורה כדי לפגוש את האלוהי, לפעמים די באהבה עיקשת, כזו שלא עושה חשבון לרווח ושלא נמדדת בהצלחות.
אהבה שקטה יומיומית, כזאת שאין לה מחיאות כפיים אבל יש בה אנושיות וראיית האחר.
Bhakti
בתמונות- תמיכות ביוגה.
כי לא באנו לתקן אף אחד בעולם הזה (לא באסאנות ולא בחיים) רק לתמוך.

על השמיטה-
אני לומדת לאט ובסבלנות ששמיטה היא מיומנות שיש לטפח.

עבורי שמיטה היא לסמן גבול, לדחות משהו למחר, לסרב להצעות או לשחרר דברים, לנשום רגע לפני שאני עונה, אם בכלל. לוותר על הצורך להיות תמיד זמינה, מגיבה, יודעת, חכמה, מטפלת.
ובעיקר לא לענות לכל הציפיות, בעיקר לא לאלו שאני תולה על עצמי.

פעם חשבתי שאם אני לא מחזיקה הכל יתפרק, שמישהו ייפגע, שהעולם ייעלב שלא לאמר יקרוס, אבל החיים יודעים להסתדר בלעדי.
זאת אמת קצת מטלטלת למי שרגילה להחזיק הכל.
גיליתי שכשאני מרפה משהו בי מתארגן מחדש. יש תנועה כזאת תמיד. בגוף, בתוכינו, בעולם.

ואז אני נזכרת בורד של פעם, שאהבה לבהות בעננים, לקרוא ספרים, לרקוד, לאכול את האוכל הטעים של דודה שלה. זה תמיד מפליא אותי כמה מהר אני יכולה להתרחק מהמקום הזה ובאותה מידה כמה מהר אני יכולה לחזור.

וכן, אני עדיין נופלת לאחיזות (כי איך יאלוהים נשמוט אם לא נאחז? איך?)
אבל יש לי יותר אומץ לשמוט ולדעת שהעולם מסתדר יופי יופי גם בלעדיי.
ביוגה אנחנו מטפחים את האיכות הזאת של עזיבה, והיא נקרא אפריגרהה.
שמיטה מתוך מודעות וכוונה.

בתמונות- אסאנות מתוך הריטריט של קורס המורות ליוגה, אסאנות שמחייבות שמיטה קלה או לפחות התמסרות

לפעמים אני מרגישה שאנחנו, הנשים, נושאות את כל העולם על הכתפיים.
לא כמטפורה, אלא על אמת, כרשימת מטלות.
הילדים.
החוגים.
העוגה לבית הספר (בלי סוכר, בלי גלוטן, בלי טעם).
האורחים לחג.
האמא שלי (שזקוקה לי יותר מתמיד).
הבן זוג (שגם הוא לפעמים מחפש אמא...)
והעצמי הזה, איפשהו שם, מתחבא בין הספרים או המדפים של הסופר (עצמי טבעוני, יוגי, קורא ספרים, מה העצמי שבחרנו היום?)
מודה, לפעמים כל מה שבא לי זה לשמוט.
את הכלים, את המטלות, את עצמי על הספה, את המחויבות הזאת שנקראת חיים.
ולבהות. בקיר. או באינסטגרם, תלוי ברמת האנרגיה.
מה שלמדתי עלי (שלא לאמר החיים לימדו אותי) שלפעמים שחרור גדול מתחיל בוויתור קטן. קטן.
ובתנועה הזאת שבין ההחזקה לשמיטה, קורה הקסם.
פעם הייתי מפנטזת על מקום להניח בו את הראש.
היום אני יודעת שאם אני לא מוצאת שקט בתוכי אז גם בריזורט עם קוקטייל ביד ומאוורר בתקרה, אני אמצא את עצמי מחפשת WIFI כדי לבדוק מה שכחתי לעשות.
אבל למה זה?
לפי מסורת היוגה, המיינד שלנו אוהב עטיפות נוצצות והוא בעל רעב בלתי נגמר.
תתני לו עוד, הוא רק ירצה יותר, כמו ילד בן חמש בסופר ליד מדף הממתקים (וליד העצמי הטבעוני😊)
ביהדות קוראים לזה: מרעיבו שבע, ומשביעו רעב.
ביוגה זה נקרא ראגה ו-דוושה.
התנועה הזאת של רצון לעוד ועוד ועוד.
ובחיים זה פשוט להיות אמא/בת/אישה/מנהלת/מורה/שכנה טובה/מישהי עם עשרה ימי חופשה בשנה ורצון לשקט.
אלוהים איפה כל הפאן שהבטיחו לנו כשהיינו קטנות? מתי החגיגה מתחילה? (היא לא, לא לפחות כמו שלימדו אותנו)
אבל אם אני עוצרת לרגע ולוקחת נשימה, יושבת ולא עושה כלום (כן, כן, כלום)
שם, איכשהו, בתוך הרעש, צץ לפעמים רגע שקט.
ול ס י כ ו ם (כמו שהמורה שלי ברורייה הייתה אומרת)
אם את מרגישה לפעמים שהמוח שלך הוא רשימת קניות אינסופית, שנייה לפני שאת שוב מתנדבת להביא קינוח, תכתבי לי.
אולי נעשה רגע פאוזה ביחד (בלי חוגים, בלי ספונג'ה, בלי רשימת קניות, רק תנועה ונשימה)

בתמונה- מרחב של נשים בשקט ותנועה (ומלא רשימות של קניות ומטלות) .
ובלי צחוק, תנועה ונשימה הם שקט בעולם הזה וזה המון. בואי לזוז איתנו.

לפעמים אני באמת מרגישה שאנחנו, הנשים, נושאות את כל העולם על הכתפיים.
לא כמטפורה, אלא על אמת, החיים כרשימת מטלות.
הילדים.
החוגים.
העוגה לבית הספר (בלי סוכר, בלי גלוטן, בלי טעם).
האורחים לחג.
האמא שלי (שזקוקה לי יותר מתמיד).
הבן זוג (שגם הוא לפעמים מחפש אמא...)
והעצמי הזה, איפשהו שם, מתחבא בין הספרים או המדפים של הסופר (עצמי טבעוני, יוגי, קורא ספרים, מה העצמי שבחרנו היום?)
מודה, לפעמים כל מה שבא לי זה לשמוט.
את הכלים, את המטלות, את עצמי על הספה, את המחויבות הזאת שנקראת חיים.
ולבהות. בקיר. או באינסטגרם, תלוי ברמת האנרגיה.
מה שלמדתי עלי (שלא לאמר החיים לימדו אותי) שלפעמים שחרור גדול מתחיל בוויתור קטן.
ובתנועה הזאת שבין ההחזקה לשמיטה, קורה הקסם.
פעם הייתי מפנטזת על מקום להניח בו את הראש.
היום אני יודעת שאם אני לא מוצאת שקט בתוכי אז גם בריזורט עם קוקטייל ביד ומאוורר בתקרה, אני אמצא את עצמי מחפשת WIFI כדי לבדוק מה שכחתי לעשות.
למה זה?
המיינד שלנו אוהב עטיפות נוצצות והוא בעל רעב בלתי נגמר.
תתני לו עוד, הוא רק ירצה יותר, כמו ילד בן חמש בסופר ליד מדף הממתקים (וליד העצמי הטבעוני😊)
ביהדות קוראים לזה: מרעיבו שבע, ומשביעו רעב.
ביוגה זה נקרא ראגה ו-דוושה.התנועה הזאת של רצון לעוד ועוד ועוד.
ובחיים זה פשוט להיות אמא/בת/אישה/מנהלת/מורה/שכנה טובה/מישהי עם עשרה ימי חופשה בשנה ורצון לשקט.
אלוהים איפה כל הפאן שהבטיחו לנו כשהיינו קטנות? מתי החגיגה מתחילה? (היא לא, לא לפחות כמו שלימדו אותנו)
אבל אם אני עוצרת לרגע ולוקחת נשימה, יושבת ולא עושה כלום (כן, כן, כלום)
שם, איכשהו, בתוך הרעש, צץ לפעמים רגע שקט.
אז...לסיכום (כמו שהמורה שלי בבית הספר הייתה אומרת),
אם את מרגישה לפעמים שהמוח שלך הוא רשימת קניות אינסופית, שנייה לפני שאת שוב מתנדבת להביא קינוח, תכתבי לי.
אולי נעשה רגע פאוזה ביחד,(בלי חוגים, בלי ספונג'ה, בלי רשימת קניות, רק תנועה ונשימה)

בתמונה- מרחב של שקט בריטריט של קורס המורות שלנו.
תנועה ונשימה הם שקט בעולם הזה וזה המון.

Beautiful Budapest
Some moments in life are beyond place and time
Bliss🙏❤️