15/08/2026
צמרמורת גאווה וריגוש עצום
"אחרי שאבא שלי נרצח בנובה, חזרתי לעבוד במקום שהוא הכי אהב"
אביה אריק ואחותה רות נרצחו ב־7 באוקטובר. היום ימית פרץ עובדת במועדון בקריית ים שבו אביה גלש: "הפעם האחרונה שדיברתי עם אבא שלי הייתה שיחת פיוס בינינו. היחסים שלנו ידעו עליות ומורדות, ובאותה שיחה, ביום שישי, 6 באוקטובר 2023 בצהריים, הוא הבטיח שברגע שהוא חוזר הביתה, נמשיך את השיחה.
את רוב הילדות שלי העברנו סביב טיפולים ואשפוזים של אחותי, שהתמודדה עם ניוון שרירים, פגיעה מוחית, בעיות התפתחות ועוד. אני הייתי ילדת סנדוויץ' בין שתי אחיותיי ועזרתי לאבא. בבית הספר לא היו לי חיים קלים. הייתי ילדה מלאה, צחקו עליי שיש לי אמא חולה ואחות כזו, עשו עליי חרמות ולא היו לי חברות. כדי להתמודד עם זה, בגיל שמונה־תשע אבא הכניס אותי לעולם הגלישה בים, שהיה חלק בלתי נפרד מחייו. הוא היה גולש קייט־סרפינג (גלישה בים באמצעות עפיפון). זו הייתה האהבה הגדולה שלו, בנוסף למסיבות שבהן היה חוגג בסופ"שים.
והייתה לו עוד אהבה: עולם המסיבות. היה לו עמוד בפייסבוק בשם "נכים בטראנס", שבו קרא לאנשים עם צרכים מיוחדים לא למנוע מעצמם לחגוג במסיבות. הוא דגל בזה שכל מסיבה תהיה נגישה כדי להקל את השילוב שלהם בחברה, באופן שהמגבלה לא תהיה פקטור. מארגני מסיבות הטבע והטראנס הכירו אותו והזמינו אותו לבוא בלי לרכוש כרטיסים. בהמשך גם אנחנו הצטרפנו אליו, רות במיוחד אהבה את המוזיקה והמסיבות, והייתה מאושרת בהן.
ב־7 באוקטובר אבא הספיק להגיד לאחותי הגדולה שיש מלא טילים ושהוא ישתדל לחזור הביתה מהר ככל האפשר. בסביבות שבע בבוקר הוא הפסיק לענות לטלפון. הרגשתי שהגוף שלי מתפוצץ, אכלה אותי המחשבה שלא נשארתי איתם ושאבא צריך אותי. בהתחלה הוא ורות הוגדרו נעדרים, וזה גרם לי לטלטלה. ידעתי שאחותי לא תשרוד שבי.
ב־18 באוקטובר נשמעה הדפיקה בדלת. גופתו של אבא נמצאה. אחותי עדיין הוגדרה נעדרת־חטופה. התחרפנתי. ידעתי שלא יכול להיות שאבא עזב אותה. ב־19 באוקטובר, ביום ההולדת ה־59 של אבא, קברנו אותו. אחרי כמה שבועות נשמעה שוב דפיקה בדלת. ביקשו את רשותנו לפתוח את הקבר שלו, כי התברר שאחותי הקטנה ובחורה נוספת קבורות יחד איתו. זה היה מזעזע. עברנו שוב הכול מההתחלה. הרגשתי שבעצם צדקתי: אבא לא עזב את רות.
אחרי גילוי המצבה של אבא ושל אחותי עשו טקס הנצחה במועדון הגלישה. עידו אביב ז"ל (שהיה מדריך גלישה בכיר במועדון. צ"ר) אמר לי שלא אשכח לעולם שיש לי שם עוד בית ומשפחה, ושאני חייבת להמשיך ולעשות את מה שאני אוהבת, למען אלה שלא כאן. זה דרבן אותי וחזרתי לגלוש. לצערי, כמה חודשים אחר כך הוא נפל בעזה.
החלטתי שבנוסף לגלישה בשביל הכיף, אחזור למועדון כמדריכה. אנחנו עובדים עם ילדים עם צרכים מיוחדים, נוער בסיכון, נפגעי פוסט־טראומה ומגוון אוכלוסיות, כדי להנגיש את הספורט הימי לכל אדם. זה תפקיד מעצים שממלא אותי אושר, כי בעצם אני ממשיכה בזה את הדרך של אבא שלי: לא לתת למגבלות להשפיע על השילוב של כל אחד בעולם הספורט הימי, כי אין דבר מרפא יותר מהים"
https://bit.ly/4xHriyq
קרדיט: צפורה רומן | צילום: גיל נחושתן, עמית עזריאל | שבועון לאשה
