04/05/2023
*אזהרה : פוסט בשפה לא-מגדרית*.
-פונה לכלל האוכלוסיה ללא הבדל, דת, גזע, מין או מגדר-
על ספורטאים (תחרותיים/הישגיים), איך נראים לנו על המגרש ואיך הם כשאנחנו פוגשים אותם במציאות.
למי מכם.ן שעוקב.ת אחרי ה-NBA....אז דריימונד גרין, שחקן גולדן סטייס ווריורס.
בחודשים האחרונים אני צופה יותר ויותר בתקצירים של ה-NBA ואת דריימונד גרין, בדומה לעוד מספר מצומצם של שחקנים - אני שונא.
זאת לא מילה שאני משחרר בקלות במחשבות וגם לא מהפה, אבל זה המצב. אני יודע ומבין ואפילו מאמין שאנשים מתנהגים בצורה מותאמת לסיטואציות מסויימות אבל אני לא מצליח להשתחרר מהתפיסה שלי כלפי דריימונד גרין מאחר והוא שחקן אלים, מוגזם, קיצוני, ברוטאלי וגס.
ואז נתקלתי בריאיון שלו שערך עם קווין דוראנט.
ועכשיו אני לא שונא אותו.
אז מה השתנה?
קיבלתי תזכורת מהחיים (ומהאלגוריתם של יוטיוב) שגם אנשים, מרגיזים, דוחים, קשים, לא נעימים או כל דבר אחר שלא תבחרו מתנהגים ככה מסיבה מסויימת.
במקרה של דריימונד גרין זאת כנראה מסכה שהוא עוטה כשהוא עולה למגרש, בצירוף עם נסיבות חיים כמובן שעיצבו בו משהו מסויים, אבל המסכה שהוא עוטה היא מסכה שנלבשת מבחירה מאוד מודעת וזה משהו שדווקא מרשים אותי, כי הוא בוחר להיות מה שהוא בוחר להיות כשהוא על המגרש, הוא לובש איזושהי דמות והולך איתה כל המשחק, כל משחק במשך שנים.
הדמות הזו מייצרת מול היריבים שלו הרבה רגשות שבסופו של דבר מביאים לכך שהוא יוצר מולם השפעה פסיכולוגית עם השפעה רגשית - פחד, כעס, שנאה, חמה ועוד ועוד...ואז המשחק שלהם נפגע. וזה בדיוק מה שהוא רוצה להשיג.
אבל בסופו של דבר זו רק דמות.
עכשיו - אני לא אוהב ולא מסכים עם הדרך הזו אבל הדפוס הזה של לייצר התנהגות שלוחצת על כפתור רגשי אצל היריב ומוציאה אותו מאיזון הוא לא דפוס שהומצא על ידי גרין, הוא מופעל אצל ספורטאים וספורטאיות רבים.ות בהרבה מאוד תחומי ספורט, ברמות שונות, בעוצמות שונות וכו'.
חלק מהספורט הוא פסיכולוגיה מול היריב (במלחמה כמו במלחמה...). יש פה רק מטרה אחת והיא לעשות הכל כדי לנצח, ובדרך למטרה הזו כל האמצעים כשרים.
זו סיבה אחת למה אני באופן אישי לעולם לא הייתי יכול להיות ספורטאי.
כמו עם ספורטאים כך גם כולנו.
ובאופן ספציפי ילדים ונוער שמרגישים חוסר ביטחון, או שחסרים להם כלים להתמודד עם החיים.
כולנו נאלצים לעטות מסכות במצבים מסויימים אבל אם אנחנו לא מתייחסים לכך בזמן המסכה הופכת בשלב מסויים, בחוויה הסובייקטיבית שלנו, להיות מי שאנחנו, ה-SELF.
בגלל זה אצל דריימונד גרין אני כל כך מתרשם. כי הוא *בוחר* לעטות את המסכה הזו על המגרש, ולפעמים זה גורם להרחקה שלו בעקבות התנהגויות בזויות - כמו שקרה ממש לא מזמן כשדרך על הצלעות של שחקן מקבוצה יריבה ששכב על הרצפה בצורה הכי מכוונת שיכולה להיות - אבל נראה שהמסכה הזו נכנסת בסיום הערב לתיק המשחק שלו ("משחק" - עוד מילה שראויה להתייחסות כי בעברית יש לה שתי משמעויות - act או play/game אבל בפעם אחרת אגע בזה).
מסכות מלוות את כולנו כל החיים, בכל מקום בכל זמן, יש לנו מלאי מסכות רחב עבור כל סיטואציה ועבור כל אדם או קבוצת אנשים.
היכולת להיות אותנטיים ולצד זה לבחור מתי לעטות את המסכה, עם מי ולכמה זמן....זאת יכולת שדורשת ליווי, אימון, תרגול, התנסות, חידוד והתאמה ושליטה. והרבה שליטה בכל אלו.
ממש כמו בכל מה שדורש עבודה תחת ביצוע גופני (ספורט, כושר...)
למטה מצורף הריאיון של דריימונד גרין (כאן אנחנו נחשפים לאדם בלי ה"מסכה") עם קווין דוראנט (KD).
רק 24 דק'.
שיחה נעימה מעניינת ומלמדת (ממליץ על החלק ב-18:54 דק' - דוראנט נשאל על ידי גרין לגבי שחקנים עם תדמית קשוחה/בעייתית, וכשגרין מציג את השאלה הוא כולל את עצמו כדוגמא ראשונה בין השחקנים שהוא מונה עם הבעיה התדמיתית הזו, מה שמראה - שוב - עד כמה הוא בשליטה ובמודעות) והתשובה שלו מעמידה את המאזין/צופה בענווה גדולה ובקבלה של האחר.
אשמח לשמוע, בתגובות או בפרטי - אילו מסכות אתם עוטים? על אילו אנשים שפגעו בכם אתם חושבים ומה לדעתכם המסכה/ות שהם עטו על עצמם בעת הפגיעה)?
תהנו :
Draymond and KD sit down for the first time since they played together to discuss KD’s decision to leave OKC, the infamous argument after the Clippers game i...
