This Is Me

יש רגעים בחיים שבהם אנחנו מחכים למשהו גדול שיקרה כדי לשמוח.
קידום. הצלחה. יעד שהושג. חלום שהתגשם.
אבל מה אם הסדר הוא דווקא הפוך?
⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀
ככל שאנחנו מעריכים יותר את מה שכבר יש לנו, כך אנחנו מגלים שיש לנו יותר סיבות לשמוח.
ככל שאנחנו מוקירים יותר את האנשים, ההזדמנויות, ההצלחות הקטנות והרגעים הפשוטים, כך החיים מרגישים עשירים יותר.
⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀
הכרת תודה אינה רק תוצאה של חיים טובים.
היא אחת הדרכים ליצור אותם.
כשאנחנו חוגגים את מה שיש, אנחנו מאמנים את תשומת הלב שלנו לראות עוד דברים טובים.
וכשאנחנו רואים יותר טוב, יש לנו יותר מה לחגוג.
⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀
הנוסחה פשוטה: להעריך יותר -> לחגוג יותר -> לראות יותר טוב -> לחגוג עוד יותר.
⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀
על מה אתם יכולים לעצור היום לרגע ולהגיד תודה?

החיים לא קורים לנו.
אנחנו קורים לחיים.
⠀
כמה פעמים מצאנו את עצמנו אומרים:
"זה מה שקרה."
"לא הייתה לי ברירה."
"ככה החיים."
⠀
אבל מה אם נסתכל על זה אחרת?
מה אם החיים אינם משהו שפועל עלינו, אלא משהו שאנחנו פועלים עליו?
⠀
כן, יש דברים שלא בשליטתנו.
יש אתגרים, אכזבות ושינויים שלא בחרנו.
אבל תמיד נשארת לנו הבחירה איך להגיב, מה ליצור ומה לעשות עם מה שקיבלנו.
⠀
כשאנחנו מפסיקים להיות צופים ומתחילים להיות יוצרים, משהו משתנה.
אנחנו מפסיקים לחכות להזדמנויות ומתחילים לייצר אותן.
מפסיקים לחכות לאישור ומתחילים לפעול.
מפסיקים לשאול "למה זה קרה לי?" ומתחילים לשאול "מה אני יכול ליצור מכאן?"
⠀
החיים הם הזדמנות חד-פעמית.
לא רק לשרוד.
לא רק לעבור מיום ליום.
אלא ליהנות, לצמוח, להשפיע, להגשים ולהרגיש מלאות וסיפוק.
⠀
אז אולי הגיע הזמן להפוך את הכיוון.
החיים לא קוראים לנו.
אנחנו קוראים לחיים.
והשאלה היא:
לאן אתם מזמינים אותם היום?
ㅤ

לפעמים אנחנו מסתכלים על החלומות שלנו כאילו הם רחוקים מאיתנו שנות אור.
⠀
אנחנו אומרים לעצמנו:
"אני עדיין לא מספיק טוב."
"אני עדיין לא מוכן."
"אני צריך להשתנות."
⠀
אבל מה אם זה לא נכון?
⠀
מה אם האני שאתם היום כבר מספיק?
⠀
מה אם מה שחסר הוא לא שינוי גדול...
אלא עוד צעד קטן?
⠀
עוד שיחה.
עוד ניסיון.
עוד רגע של התמדה כשמתחשק לוותר.
⠀
אנחנו נוטים לחשוב שחלומות גדולים דורשים מהפכות.
⠀
בפועל, לא פעם הם דורשים רק מאמץ קטן נוסף מהאדם שאנחנו כבר היום.
⠀
אז לפני שאתם מחליטים שאתם עדיין לא שם,
שאלו את עצמכם:
מהו הצעד הקטן הנוסף שאני יכול לעשות היום?
⠀
לפעמים זה כל מה שמפריד בין פנטזיה למציאות.

הפחד לא נעלם לפני שעושים. הוא נעלם תוך כדי עשייה.

כמה פעמים רציתם לעשות צעד משמעותי בעבודה אבל עצרתם בגלל פחד?
פחד לבקש העלאת שכר.
פחד לבקש קידום.
פחד לעבור לתפקיד אחר.
פחד להציג רעיון חדש בישיבה.
פחד לשאול שאלה שעלולה להישמע "לא חכמה".

המשותף לכל הפחדים האלה הוא שהם נוצרים בראש שלנו הרבה לפני שהם פוגשים את המציאות.

אנחנו מדמיינים את התסריט הגרוע ביותר: "יגידו לי לא." "יחשבו שאני חצוף." "אני לא מספיק טוב." "זה לא הזמן."

אבל פעמים רבות, המרחק בין מה שאנחנו מדמיינים לבין מה שקורה בפועל הוא עצום.

עובד חושש לבקש העלאת שכר, בעוד שהמנהל שלו כבר חודשים חושב שמגיעה לו העלאה.
עובדת מפחדת להגיש מועמדות לתפקיד בכיר יותר, בזמן שהארגון מחפש בדיוק מישהי כמוה.
מישהו נמנע מלבקש לעבור למחלקה אחרת, כשבפועל המנהלים ישמחו לעזור לו להתפתח.

הפחד הוא לא תמיד השתקפות של המציאות. פעמים רבות הוא השתקפות של הפרשנות שלנו למציאות.

וכאן נכנס האומץ.
אומץ הוא לא היעדר פחד.
אומץ הוא היכולת לפעול למרות הפחד.

העשייה היא זו שמייצרת אומץ. לא להפך.
ככל שאנחנו פועלים יותר, אנחנו מגלים שהרבה מהחששות שלנו היו גדולים יותר במחשבות מאשר במציאות. וגם אם התשובה שקיבלנו אינה זו שקיווינו לה גילינו שאנחנו מסוגלים להתמודד איתה.

בפעם הבאה שהפחד עוצר אתכם, שאלו את עצמכם:
האם אני מגיב/ה למציאות, או לסיפור שאני מספר/ת לעצמי על המציאות?

שיחה אחת, בקשה אחת או צעד אחד קטן הם כל מה שנדרש כדי לגלות שהמכשול הגדול ביותר לא היה בחוץ אלא בתוך הראש שלנו.

חלום שלא התגשם עדיין, הוא לא חלום שנכשל.

לכולנו יש חלומות. מטרות שאנחנו רוצים להשיג. אנשים שאנחנו רוצים להיות. דברים שאנחנו רוצים ליצור.

אבל לפעמים הדרך ארוכה יותר ממה שחשבנו.

יש ימים שבהם נראה ששום דבר לא מתקדם. יש רגעים שבהם אנחנו שואלים את עצמנו אם בכלל נצליח להגיע לשם.

דווקא ברגעים האלה חשוב לזכור:
לא חייבים לעשות קפיצה ענקית. מספיק לעשות עוד צעד אחד.

עוד שיחה. עוד ניסיון. עוד למידה. עוד פעולה קטנה שמקרבת אותנו למה שאנחנו רוצים להיות.

העתיד לא נבנה בהחלטה אחת גדולה. הוא נבנה מאלפי צעדים קטנים ועקביים.

ואל תשכחו: האדם שאתם יכולים להיות בעתיד עדיין מחכה לכם. כל עוד לא ויתרתם, עדיין אפשר להגיע אליו.

אז מה הצעד הקטן הבא שאתם יכולים לעשות היום?

למה אנשים כל כך מתחברים לסיפורים אישיים?

זו בדיוק השאלה שנשאלתי בראיון לתוכנית "קול האוניברסיטה" של Reichman University.

בסרטון המצורף אני משתף את התשובה שלי, ואת הסיבה שבגללה סיפורים אישיים מצליחים לגעת בנו, לחבר בינינו ולגרום לנו לראות את האדם שמאחורי התוויות, ההגדרות וההבדלים.

זו גם אחת הסיבות שבגללן יצרתי את ההרצאה והמופע This Is Me.

דרך סיפור אישי, מוזיקה ותובנות מהחיים, נוצר מרחב שמאפשר לאנשים להתחבר זה לזה, גם כשהם מגיעים מרקעים שונים מאוד.

בחודש הגאווה, אבל לא רק, זו הזדמנות מצוינת לנהל שיח על קבלה, שייכות, גיוון והכלה.

מוזמנים לצפות בסרטון.

ואם אתם מחפשים הרצאה לארגון, לחברה, למוסד חינוכי או לקהילה, This Is Me נועדה לקרב בין אנשים ולהזכיר לנו שדווקא בתוך השוני שלנו יש הרבה יותר משותף ממה שנדמה.

כמה מקום נשאר לתשוקות שלנו?

החיים מלאים במשימות.

עבודה, בית, ילדים, בני זוג, חברים, הורים, סידורים, התחייבויות.
אנחנו רצים ממשימה למשימה, מסמנים וי על עוד מטלה, ועוד אחת.

אבל בתוך כל זה, מתי בפעם האחרונה עצרנו לשאול את עצמנו:
מה גורם לנו להרגיש חיים?

לפעמים לוקח שנים למצוא את הדבר הזה.
התחביב, היצירה, השליחות, החלום או העשייה שממלאים אותנו באנרגיה ונותנים לנו תחושת משמעות.
וכשאנחנו סוף סוף מוצאים אותו, קל מאוד לדחוק אותו הצידה.

כי החיים לא מפסיקים.

המשימות לא נעלמות.

האנשים סביבנו ממשיכים להזדקק לנו.

אבל דווקא בגלל זה, התשוקה שלנו זקוקה להגנה.
היא זקוקה לזמן ביומן.
היא זקוקה לתשומת לב.
היא זקוקה לפוקוס.
אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילנו.

האחריות לשמור מקום לדברים שמדליקים אותנו, מרגשים אותנו וממלאים אותנו, היא שלנו.

כי לרוב הדבר שאנחנו הכי צריכים הוא לא עוד משימה להספיק, אלא עוד רגע לעשות את מה שאנחנו באמת אוהבים. תחשבו על זה...

"אין לי כוח."
כמה פעמים אמרתם את זה לעצמכם?
לפעמים זה קורה בסוף יום ארוך, ולפעמים, באופן מפתיע, כבר בתחילת היום. אנחנו מסתכלים על כל המשימות שמחכות לנו ומרגישים שאין לנו את האנרגיה להתחיל.
אבל אולי הבעיה היא לא שאין לנו כוח.
אולי הבעיה היא שאנחנו מחכים לכוח שלא הגיע עדיין.
בסרטון אני מדבר על דרך אחרת להתחיל. לא לחכות לגרסה המושלמת של עצמנו, מלאה באנרגיה, מוטיבציה והתלהבות. אלא להתחיל עם מה שיש.
אם יש לכם רק מעט אנרגיה, עשו צעד קטן.
אם קשה לכם להתרכז, התחילו במשהו שמרגיש לכם טבעי ואותנטי.
אם אין לכם חשק להתמודד עם הכול, אל תתמודדו עם הכול. תתחילו במשהו אחד.
לעיתים קרובות, המומנטום מגיע אחרי הפעולה, לא לפניה.
הצעד הקטן של היום יכול להיות ההתחלה של משהו הרבה יותר גדול ממה שאתם מדמיינים.
מה הצעד הקטן שאתם יכולים לעשות היום?

כמה מהפחדים שמונעים מכם להתקדם נולדו בכלל מהניסיון האישי שלכם, וכמה מהם הגיעו מאנשים אחרים?

"אל תעשה את זה." "זה מסוכן." "אתה עלול להיכשל." "זה לא בשבילך."

לאורך החיים אנחנו אוספים אמונות, חששות וגבולות שהועברו אלינו מהסביבה. חלקם מועילים, אבל חלקם הופכים לחסמים שמעולם לא בדקנו אם הם באמת שלנו.

אני מאוד אוהב את המשפט: "אל תפחדו לשבור את הגבולות של עצמכם."

כי פעמים רבות, כשאנחנו שוברים את הגבולות האלה, אנחנו מגלים שהם לא היו שלנו מלכתחילה.

הצעד המשמעותי ביותר הוא פשוט לנסות. לתת לעצמנו את האפשרות לטעות, ללמוד, וגם להצליח.

אולי הגיע הזמן לשאול את עצמנו: אילו מהגבולות שלי הגיע הזמן להשאיר מאחור?

במשך כמעט 30 שנה עבדתי בהייטק כמהנדס תוכנה.

למדתי טכנולוגיות, שפות תכנות, ארכיטקטורות ומתודולוגיות עבודה. אבל כשאני מסתכל לאחור, השיעורים המשמעותיים ביותר שלקחתי איתי לא היו טכנולוגיים.

הם היו אנושיים.

למדתי כיצד תרבות ארגונית נוצרת, איך היא משפיעה על אנשים, ואיך אנשים משפיעים עליה בחזרה. ראיתי מקרוב מה קורה כשעובדים מרגישים שייכים, מוערכים ויכולים להביא את עצמם לידי ביטוי, וראיתי גם את המחיר כשזה לא קורה.

לאורך השנים זכיתי להיות חלק מצוותים, יוזמות וקהילות שפעלו לשינוי תרבותי בתוך ארגונים. בהמשך אף עברתי לעסוק בתחום באופן מעשי, מתוך רצון לקחת חלק פעיל ביצירת סביבות עבודה מכילות ומחברות יותר.

בריאיון לפודקאסט של אוניברסיטת רייכמן נשאלתי מה למדתי מכל השנים הללו בהייטק.

בסרטון המצורף אני משתף כמה מהתובנות המרכזיות שלקחתי איתי מהמסע הזה.

מה השיעור האנושי המשמעותי ביותר שאתם לקחתם מהקריירה שלכם?