אורית שמש - דיאטנית קלינית ותזונאית ספורט

מה הכתבה על זריקות ההרזיה מפספסת?

1. אילו לא זריקות להרזיה.
אילו תרופות לטיפול בהשמנה חולנית, ויש כזו.
השמנה שבאמת לא מגיבה לדיאטות, כי המצב הבריאותי לא תקין.
השמנה שנובעת מגנטיקה בעייתית (וכן, יש כזו באמת)
השמנה שמסכנת חיים בגלל המחלות שהיא מלווה בהן.
ואילו האנשים שצריכים וזכאים לקבל את התרופות הללו.

2. הסכנה האמיתית של השימוש בזריקות היא שאסור להפסיק לצרוך אותן.
מפסיקים – עולים במשקל.
אז למה הבעיה, אתם שואלים? לא נפסיק...
הבעיה היא שיש להן תופעות לוואי מסוכנות.
בכתבה דיברו על דלקת לבלב, אבל זו לא תופעת הלוואי העיקרית.
תופעת הלוואי המסוכנת היא שבריריות או סרקופניה – דילול מסת העצם.
אדם סרקופני הוא אדם שפגיע מאד לכל פציעה, וזו הסיבה העיקרית למוות בקשישים בעקבות שבר בצוואר הירך או בגב.
האם בעקבות הזריקות נראה פה אנשים נכים, פצועים או מתים בגיל צעיר בגלל גוף שברירי? יתכן מאד.
היות ולא כתוב לאף אחד על הקבר כמה הוא שקל כשהוא מת, השאלה הנכונה היא לא "איך אני יורדת במשקל", אלה "איך אני שומרת על הגוף שלי בריא".
שימו לב שאתם שואלים את השאלות הנכונות.

3. הזריקות ההרזיה, כמו כל דבר, מפסיקות להשפיע בשלב מסוים.
אז אם אתם מסתמכים רק על הרזיה בגלל חוסר התאבון שהזריקות משרות עליכם, ולא משלבים את זה בתהליך למידה של התנהגות אכילה וויסות אכילה, אתם תפסיקו לרדת, ואפילו תעלו במשקל.
עניין של זמן.

4. הסיכון לפתח הפרעת אכילה -
אני לא חושבת שיש פה סיכון לפיתוח הפרעת אכילה.
השימוש בזריקות ללא הצדקה רפואית זו הפרעת אכילה.
באבחון של הפרעת אכילה הדגש הוא על אכילה מופרעת, אין לה הגדרה של משקל כזה או אחר.
ולכן, אם אני נעזרת בזריקות, או בכדורים, או במשלשלים, או בספורט ברמת אינטנסיביות מוגזמת במטרה לרדת במשקל במנותק מצרכי הגוף שלי, זה בדיוק אותו דבר.
לזה קוראים הפרעת אכילה.

5. פגיעה אנושה בתפיסה החברתית של הגוף הנשי (בעיקר) ושל שונות פיזיולוגית בכלל -
שנים רבות שאנחנו, כאנשי טיפול בילדים ובני נוער, ובכלל באנשים שהגוף שלהם לא עונה לדרישות הסטנדרטיות של מודל היופי, מנסים להחדיר מודל אחר – רחב יותר, מקבל יותר. פחות מ-10% מאוכלוסיית העולם (כן, העולם) עונה על מודל היופי הנוכחי. (וחלקם בחוסר ברירה, פשוט אין להם אוכל זמין).
שנים רבות לקח למודל היופי להתחיל לשלב לתוכו גם נשים שריריות, חזקות, גבוהות, רחבות, מתולתלות, בעלות אגן רחב, נמוכות, ואילו מלאות או שמנות.
ההחדרה של הזריקות לשוק מוחקת כל שונות, שוב.

שוב הבנות שלנו נדרשות להיות דקות, לא סתם רזות, דקות מאד.
בלי שרירים, בלי נפח, בלי עובי.
בלי לתפוס מקום.

ואחריות שלנו, כהורים, כמבוגרים היא לא לתת לזה לקרות.
תחשבו על זה לפני שאתם מתקשרים לרופאה ומזייפים משקל.

לינק לכתבה -מה הכתבה על זריקות ההרזיה מפספסת?
1. אילו לא זריקות להרזיה.
אילו תרופות לטיפול בהשמנה חולנית, ויש כזו.
השמנה שבאמת לא מגיבה לדיאטות, כי המצב הבריאותי לא תקין.
השמנה שנובעת מגנטיקה בעייתית (וכן, יש כזו באמת)
השמנה שמסכנת חיים בגלל המחלות שהיא מלווה בהן.
ואילו האנשים שצריכים וזכאים לקבל את התרופות הללו.
2. הסכנה האמיתית של השימוש בזריקות היא שאסור להפסיק לצרוך אותן.
מפסיקים – עולים במשקל.
אז למה הבעיה, אתם שואלים? לא נפסיק...
הבעיה היא שיש להן תופעות לוואי מסוכנות.
בכתבה דיברו על דלקת לבלב, אבל זו לא תופעת הלוואי העיקרית.
תופעת הלוואי המסוכנת היא שבריריות או סרקופניה – דילול מסת העצם.
אדם סרקופני הוא אדם שפגיע מאד לכל פציעה, וזו הסיבה העיקרית למוות בקשישים בעקבות שבר בצוואר הירך או בגב.
האם בעקבות הזריקות נראה פה אנשים נכים, פצועים או מתים בגיל צעיר בגלל גוף שברירי? יתכן מאד.
היות ולא כתוב לאף אחד על הקבר כמה הוא שקל כשהוא מת, השאלה הנכונה היא לא "איך אני יורדת במשקל", אלה "איך אני שומרת על הגוף שלי בריא".
שימו לב שאתם שואלים את השאלות הנכונות.
3. הזריקות ההרזיה, כמו כל דבר, מפסיקות להשפיע בשלב מסוים.
אז אם אתם מסתמכים רק על הרזיה בגלל חוסר התאבון שהזריקות משרות עליכם, ולא משלבים את זה בתהליך למידה של התנהגות אכילה וויסות אכילה, אתם תפסיקו לרדת, ואפילו תעלו במשקל.
עניין של זמן.
4. הסיכון לפתח הפרעת אכילה -
אני לא חושבת שיש פה סיכון לפיתוח הפרעת אכילה.
השימוש בזריקות ללא הצדקה רפואית זו הפרעת אכילה.
באבחון של הפרעת אכילה הדגש הוא על אכילה מופרעת, אין לה הגדרה של משקל כזה או אחר. ולכן, אם אני נעזרת בזריקות, או בכדורים, או במשלשלים, או בספורט ברמת אינטנסיביות מוגזמת במטרה לרדת במשקל במנותק מצרכי הגוף שלי, זה בדיוק אותו דבר.
לזה קוראים הפרעת אכילה.
5. פגיעה אנושה בתפיסה החברתית של הגוף הנשי (בעיקר) ושל שונות פיזיולוגית בכלל -
שנים רבות שאנחנו, כאנשי טיפול בילדים ובני נוער, ובכלל באנשים שהגוף שלהם לא עונה לדרישות הסטנדרטיות של מודל היופי, מנסים להחדיר מודל אחר – רחב יותר, מקבל יותר. פחות מ-10% מאוכלוסיית העולם (כן, העולם) עונה על מודל היופי הנוכחי. (וחלקם בחוסר ברירה, פשוט אין להם אוכל זמין).
שנים רבות לקח למודל היופי להתחיל לשלב לתוכו גם נשים שריריות, חזקות, גבוהות, רחבות, מתולתלות, בעלות אגן רחב, נמוכות, ואילו מלאות או שמנות.
ההחדרה של הזריקות לשוק מוחקת כל שונות, שוב.
שוב הבנות שלנו נדרשות להיות דקות, לא סתם רזות, דקות מאד.
בלי שרירים, בלי נפח, בלי עובי.
בלי לתפוס מקום.
ואחריות שלנו, כהורים, כמבוגרים היא לא לתת לזה לקרות.
תחשבו על זה לפני שאתם מתקשרים לרופאה ומזייפים משקל.

לינק לכתבה -https://did.li/79Sx5 פחות פחות

אחת ההרצאות המטלטלות בכנס תזונה וספורט האחרון לא עסקה בתזונה וגם לא בספורט אלא בדימוי עצמי.

המרצה, דניאל ברמן דרור, מאמן ומפתח גוף בדרך טבעית, סיפר על הדרך שלו מילד רזה, "בלתי נראה" דחוי חברתית, למקום שלו היום, כאושיית פיתוח גוף, מנהל ב EBV וסגן נשיא לשעבר ב WNBF.

בגיל 16 הוא נכנס לחדר כושר וגילה ששם יש לפעולות שלו תוצאות!
אם הוא יתאמן היטב, והגוף שלו יגיב לזה, יגדל וישתנה, וכתוצאה מכך גם התגובות של הסביבה ישתנו.
וזה מה שהוא עשה.

ילדים שמתחילים תהליך שינוי חיצוני כתוצאה מדימוי עצמי נמוך ומצליחים בו, עלולים להיתקל בבעיה קשה יותר מזו שהם התחילו ממנה – ירידה נוספת בערך ובדימוי העצמי.

ומדוע זה קורה?
כאשר הערכה שאותו ילד מתחיל לקבל מיוחסת לגוף שלו, האם בלי הגוף החטוב הזה אני, כאדם, לא שווה את תשומת הלב, היחס, האהבה?
פה מתחיל מרדף שאין לו שובע אחרי מטרה שאי אפשר להגיע אליה. מטרת ה"יותר" -
יותר שרירים, יותר רזה, יותר חטוב...
וזה מצב מאד פגיע.
במקרה הזה לסחר בסמים לפיתוח גוף. סטרואידים.

ואכן הוא השתמש במשך תקופה ארוכה בסתר, השקיע אלפי שקלים בקניית כדורים מ"דילר" בחדר הכושר. מבלי לדעת באמת מה יש בתוך אותם כדורים, עד מצב של פגיעה בריאותית.
וזה לא היה המחיר היחיד שהוא שילם.

"השקר הגדול של תעשיית הסטרואידים", הוא אומר "הוא ש"כולם משתמשים ואי אפשר לפתח גוף אחרת", והסוחרים נמצאים בכל חדר כושר, אורבים לילד הרגיש, זה שחברתית זקוק לחיזוקים, הפגיע יותר לפנטזיה שככה חייו ישתנו, ומהר".
זו תעשיה, שוק שחור, שמתחזקת פנטזיה להצלחה מהירה, קלה, ו"זולה" יחסית. רק כמה שקלים, ויש לך את "כדור הקסם"

וביננו, זו לא התעשייה היחידה שעוסקת במכירה של "כדורי קסם" לנו ולילדנו.
זריקות הרזיה, תוספים ש"ימיסו את השומן", תה ש"סותם תאבון" וגם איפור, בגדים, כל מה שיעשה אותנו יפים יותר ובדרך הזו גם אהובים יותר, מקובלים יותר, ועל פניו - פגיעים פחות לדחייה.

מה התפקיד שלנו, כהורים וגם כבני אדם?
אנחנו יכולים ליצור אצל הילדים שלנו את "החיסון" למצב הזה.
בכך שנעזור להם לבנות תחושת ערך המבוססת , על עבודה קשה, מאמץ, טוב לב, שמחת חיים, הומור, סקרנות, עזרה לאחר... ולא (רק) על מראה.

ובנוסף, נצטרך בעצמנו לתת להיות דוגמא אישית...
להעריך (בקול רם) את עצמנו ואחרים בזכות בני האדם שהם, המעשים שלהם, הנוכחות הטובה שלהם בחיינו, ולא על איך שהם נראים,
ובוא זמנית להפסיק לבקר ולהעיר על גוף של אחרים, בין אם הם ב"סטנדרט" התרבותי המקובל ובין אם לא.

קשה? מאד קשה.
אז מה?
מישהו הבטיח חיים קלים?

החופש הגדול - איך להפוך אותו למקפצה עבור הספורטאי הצעיר?

חופש גדול? לא לכולם… ולא, אני לא מדברת על ההורים.
כשחיינית צעירה, אני זוכרת שבחופש הגדול ההשכמות שלי היו מוקדמות יותר מבשאר השנה. הייתי עושה שני אימונים ביום, וביניהם רוכבת על אופניים עם חברים לים. רק אחרי אליפות הקיץ, זכיתי לשלושה שבועות של רביצה מוחלטת על הספה. שבהם השלמתי את כל שעות הטלוויזיה שפספסתי במהלך השנה…

והסיפור שלי ממש לא חריג. עבור ספורטאים צעירים רבים, החופש הגדול הוא לא באמת חופש, גם אם רשמית הם ב"פגרה". אצל חלקם הגדול, אנחנו רואים דווקא עלייה בעומס הפיזי

להמשך הכתבה שלי ב"שוונג" - https://did.li/AGkba

מחשבה לשבת

השתתפתי אתמול בכנס מעולה שהתקיים בהלל יפה על גיל המעבר, וחזרתי עם גילוי מטורף שאני ממש רוצה לחלוק איתכם ובעיקר איתכן.

על גיל המעבר מדובר בשנתיים האחרונות המון, בטח הרבה יותר מפעם. לרוב השיח הוא על עצירת הסימפטומים, כן או לא הורמונים, וכמובן (איך לא) ההשמנה הבטנית.

בכנס אתמול לא דיברו על אף אחד מהנושאים האלו, אלא על ההיבט הנפשי-פסיכולוגי של תקופת הפרי-מנופאוזה, תקופת השינויים הדרמטיים ברמות ההורמונים שקודמת להפסקה המלאה של הווסת.

במחקרים שנעשו לאחרונה נמצא כי השינויים ההורמונליים של תקופת המעבר (פרי-מנופאוזה) יוצרים סטרס עצום על מערכת העצבים.
אבל, לבדיל מסטרס רגיל, פה הכאוס ההורמונלי לא ממאפשר לגוף לחזור למצב הבסיסי של רגיעה, אלא יוצר סטרס הכרוני.
הסטרס הכרוני שוחק את מערכות הוויסות וההתמודדות של האישה באופן כזה, שההתמודדות הרגילה שלה עם מצבי סטרס יומיומיים נפגעת, מה שמעלה עוד יותר את הסטרס הכרוני ופוגע עוד יותר במצב הנפשי.

ולמה זה דומה?
תחשבו מלחמה.
תחשבו מלחמה שמתמשכת, עוצרת, חוזרת, עוצרת, חוזרת וממשיכה כל הזמן ברקע גם שבפועל יש הפסקת אש.
מוכר לכם? זכור לכם?

אז זה בדיוק ככה בגוף של האישה בתקופת הפרי-מנופאוזה...
וכמו שכולם שחוקים מהמצב של "כן אירן לא אירן", כך גוף האישה שחוק מ"יש אסטרוגן, אין אסטרוגן", והנזק של השחיקה הזו עצום.

אם ידענו לקום ולאסוף את עצמנו אחרי מבצע כזה או אחר בעבר, היום, אחרי שנתיים וחצי של לחימה, אנחנו לא מצליחים ל החזיר את המערכת שלנו למצב הבסיסי שהיא הייתה לפני השביעי באוקטובר.

ככה גם הגוף המשחק עם ההורמונים לא מאפשר לאישה להגיב כמו שהיא ידעה להגיב לסטרס לפני שנות הפרי-מנופאוזה.
ובדיוק מכאן מגיע המשפט הכי נפוץ אצל נשים בתקופה הזו "אני רוצה את עצמי חזרה"...

גם את ככה?
אם כן, יש מה לעשות.
דבר ראשון זה להכיר בכך. כמו שלהגיד שהריון זה לא מחלה, זה לא נכון עבור מי שסובלת מבחילות כל ההיריון, גם להגיד "גיל המעבר זה רק תקופה" לא יעזור למי שסובלת משינויים דרמטיים של ההורמונים. אז כן, יש לא מעט נשים שהתקופה הזו תהיה או הייתה עבורן תקופה מאד קשה.

דבר שני, להבין שהטיפול הוא לא הורמונלי. כלומר, כן, הוא יכול להיות גם הורמונלי, אבל לא רק. הנפש זקוקה להתייחסות, אנחנו צריכות את התקופה הזו כדי לארגן את עצמנו לתקופה שבצד השני של המעבר וזקוקות לשותף או שותפה שיעזור לנו בזה.
אז אל תישארי לבד. זה ממש לא בריא לך.

שבת שלום.

מחשבה לשבת
אתמול בערב ישבנו לחגוג את סיום שנת הלימודים במסעדה עם אמא שלי.
בשלב מסוים, אריאלי הודיעה שיש משחק ושצריך לחזור לצפות.

ואז אמא שלי סיפרה שגם היא, בגיל ההתבגרות שלה אהבה כדורגל.
אמא שלי!
ישבת בצד והקשבתי לשיחה בניהן, קצת בהלם.
היא העלתה זיכרונות מהנבחרת המיתולוגית של ישראל, זו ששיחקו בה חודורוב וחבריו, הן הישוו בין השוערים (אמא שלי: "דניאל פרץ מצוין, אבל זה לא אותו דבר. את יודעת שהוא בעלה של נועה קירל?")

ואני מהצד מקשיבה ונזכרת בעצמי, ישנה על הספה בסלון בתקופת המונדיאל כדי לראות את המשחקים המאוחרים, ובשבתות "רגילות" עוקבת אחרי תוצאות המשחקים של מכבי חיפה,
ואת אמא שלי אומרת לי ולאחים שלי : "מה כל כך מעניין ב11 משוגעים שרודפים אחרי כדור?"

וחשבתי לעצמי מה קורה לנו כשאנחנו עוברים סטטוס – מילד להורה, מהורים לסבים..
כאילו יש מתג שמכבה את מה שאנחנו יודעים על הצרכים והאהבות וההנאות של הגרסה הקודמת שלנו, ומשאיר אותה מאחור כשאנחנו נכנסים "על מלא" לתפקיד החדש.

ולפעמים אנחנו עושים את זה כל כך טוב, עד שאנחנו שוכחים שהיינו משהו אחר פעם, גם שהילד שמולנו מאד מזכיר את אותו הילד שהיינו...

וזה קורה הרבה סביב נושאים של אוכל ואכילה ומשקל.

הרבה הורים שמגעים אלי עם הילדים או בהקשר לילדים שלהם לא זוכרים איך הם היו כילדים.
כמה הם אכלו כשהיו בגיל ההתבגרות, כמה הם אהבו מתוק, כמה קשה להגיד לא לעוגה כשכל החברים אוכלים לידך, וכמה הם הרגישו רע כשהם אכלו למרות שידעו שההורים לא מרשים...

נראה לנו שכהורים, התפקיד שלנו הוא להיות הסמן הימני של איך הדברים צריכים להיות. אנחנו ה"רשויות".
וזה נכון, תכלס.
אבל להבדיל מהמקום הקר שבו נמצא פקח, שלא באמת מעניין אותו מה אני חושבת עליו רגע אחרי שהוא נתן לי דו"ח והלך או מה קרה קודם, ומה אני מרגישה, פה אכפת לנו. מאד.
גם מהילד וגם מיחסים ביננו.

וכדי לשמור על היחסים, בשלב ראשון כדי שנחזור וניזכר. איך אני הייתי כילדה?
וכאשר ארשה לעצמי לחזור לרגע למי שהייתי אז, כבר אסתכל אחרת על הילדים שלי, ואוכל לגשת לאותו נושא או אותה בעיה, כאובה ככל שתהייה, קצת אחרת.

שבת שלום

מחשבה לשבת -
מתי תהיי מספיק? שאלתי השבוע לקוחה, שבטוחה שהיא לא.
לא מספיק יפה, לא מספיק רזה, לא מספיק חטובה.

וזה לא חשוב שהיא כן, יפה ורזה (אפילו מאד)
היא לא מספיק,
והאמת היא,
שאין, פשוט אין שום דבר שיגרום לה להיות ה"מספיק" הזה.

******
הלופ של "מספיק" הוא הלופ הכי אכזרי שאנחנו יכולים ליפול לתוכו.

מספיק כסף? מספיק יפה? מספיק שמחה? מספיק טובה? מספיק חכמה ?מספיק חזקה? מספיק חטובה? מספיק מצליחה? בן הזוג מספיק טוב? הילדים מספיק מוצלחים?
טוב, הבנתם את הרעיון.
אין מספיק,
ולא יהיה!

ולא כי באמת אין,
אלא כי לשם דוחפים אותנו. בכל פרסומת, בכל סרט, בכל מסר שיווקי, בכל סדרת טלוויזיה, בכל רגע בו מישהו מנסה לתפוס את הקשב שלנו, ואז את ההערכה שלנו, ואחריה גם את הכסף שלנו.
כי מי היה מוכר כל כך הרבה בגדים, אם היה לי מספיק? (מתי התחילו עם שתי קולקציות לעונה?)
מי היה המצליח לדחוף לנו כל כך הרבה קרמים עם אותם רכיבים רק אריזה אחרת,
זריקות כואבות לתוך שרירי הפנים, רעלנים לעור,
טיפולי זוועה של גירוד הפנים כדי להיות יותר "זוהרת",
שיזוף בארון קבורה כדי להיות מספיק .. (מספיק מה, לעזאזל? צעירה? לא מתבגרת? לא משתנה?)
מה היה קורה לתעשיית המזון אם היינו אוכלים כמה שמספיק לנו?
כדי להיות שבעים, כדי שיהיה לנו "רק" טעים, ולא כדי לאכול עוד משהו, להספיק לטעום עוד משהו, להצליח לאכול גם את העוגה המגניבה הזו, וגם לאכול במקום ההוא, וגם לנסות את המשקה ההוא...

בקיצור, הבנתם.
אין מספיק, לא יהיה מספיק, ואף פעם לא תהיו מספיק.
אז אולי פשוט
די?

שבת של סיפוק

עוד רגע (אולי פחות) "פורץ" החופש הגדול.

ימים הפוכים, שעות שינה משובשות, ולו"ז שהופך להיות משהו מעורפל...

במצב כזה, לנו כהורים קשה לייצר עוגנים עבור הילדים שלנו.
זו בעיה בכל בית,
אבל, אם בבית שלכם גם גדלים ילדים ספורטאים, זו בעיה שאסור להשלים איתה.

ספורטאים צעירים לא יכולים להיסחף למקום ה"נוזלי" הזה,
שבו שעות שינה ואוכל הופכות גמישות ולא ברורות, וה-"מה אוכלים" ו"מתי"
תלוי בכמה כוח יש, ובמה שנשאר במקרר מארוחת שבת.

אוכל ושינה עבורם הם בסיס.
בסיס לביצועים ולתפקוד שלהם באימונים ובתחרויות (מי אמר אליפות הארץ??),
וגם בסיס לתחושת ביטחון ואמון במסוגלות של הגוף שלהם.

ויותר מזה-
בחופש הגדול ובפגרה שיש לפחות בחלקו, ספורטאים צעירים יכולים לעשות קפיצת גדילה משמעותית!
כזו שאסור לוותר עליה
ושתקרה רק אם הם יאכלו כמו שצריך.

לפני מספר שבועות פרסמתי חלק מהעקרונות לבניית מרחב תזונה בייתי מותאם לספורטאים צעירים, בכתבה באתר 'שוונג'.

בעקבות פניות של הורים,
שרצו את הכלים האלו נגישים, מסודרים ובלי רעשי רקע, ערכתי וריכזתי את הכל במדריך דיגיטלי פרקטי.
כך שתוכלו לשמור אצלכם בנייד ולקרוא ברגיעה.

המדריך מוכן!!!!!
(יו, כמה זמן לקח לי...יש לי על מה להתאמן הקיץ הזה...)

כתבו לי 'אני' כאן בתגובות
או ישירות לוואטצאפ שלי 054-499-8510 ואשלח לכם את הקישור הישיר למייל או לטלפון.

שלכם,
אורית

שאלתם למה?
בדיוק בשביל זה

*חלק מהפידבקים שזכיתי לקבל בתום ההרצאה אתמול בערב.

שווה הכל

*לא שוב*

ב"עם כלביא" הקפאתי את הקליניקה
ב"שאגת הארי" עבדתי רק בזום.

הפעם, נדמה לי שהבנתי את המסר -
אילו החיים עכשיו

ולי נמאס להקפיא את החיים שלי,
ונמאס לי להקפיא את הקליניקה
ונמאס לי לראות את כולם עולים במשקל שוב, עד שסוף סוף ירדו...

אז היום אני בקליניקה. ברמת גן.
אחרי לילה כמעט ללא שינה, עם הילדים שנשארו בבית, מבואסים ממסיבות סופ"ש שבוטלו ומטיול שנתי שכנראה לא יתקיים.

עד כה היו פה 3 התראות, ואזעקה אחת שהפגישה אותי עם כל השותפים לקומה. את רובם לא פגשתי בחיים.
דווקא נחמדים.
כן יש ממ"ק
וגם חניה,
ואין פקקים.

ועכשיו תורכם - אתם רוצים שהפעם זה יהיה אחרת?
תעשו משהו.
ובואו.

אני מחכה לכם