אורית שמש - דיאטנית קלינית ותזונאית ספורט

מחשבה לשבת – אמבטיית קרח.

באמת לא חשבתי שאעשה את זה.
אני שונאת שקר לי מדי, ומים קרים, בין אם הם במקלחת, בבריכה או בשתייה הם פחות ה"כוס תה" שלי. אני אדם של פושר, או אם נגיד את זה באופן שארגיש יותר טוב עם עצמי, אני לא אדם של קצוות 😊

אבל אז נתן הלך, ובקייטנה של אריאלי היה אמבטיית קרח, ומילא שהיא הייתה הראשונה שנכנסה, היא גם אמרה שזה לא נורא כל כך.
לא נשארה לי ברירה.

אמבטיית הקרח שלי הגיעה יחד עם סדנת נשימות ועם אג'נדה של חוסן, אז הרגשתי קצת יותר בטוח. הכי הרבה, אני רק אנשום על מי שכן ייכנס למים...

לאורלי, המדריכה והמלווה של כל האירוע, יש עיניים טובות.
כאלו שנתנו לי הרגשה של ביטחון, שהאמינו בי, ושלא יכולתי לאכזב.
אז למרות שאמבטיית הקרח נראתה יותר כמו מקפיא של ארטיקים, והיו לה שבבי קרח שגדלו על הדפנות, נכנסתי. ראשונה.

אחרי הצווחות הראשונות, וכשהשתכנתי גם לשבת, התחלתי לצחוק. בלי שליטה.
אמנם, לא הסכמתי להכניס את הפנים (ברור לי שאני אאבד ככה את האף)
וגם לא את אצבעות הידיים (אני צריכה אותן ממש),
עדיין שהיתי בפנים עם כל הגוף למשך 4 דק'!!

אני התרשמתי מאד מעצמי, והאמת גם שמחתי לראות שהתגובה שלי ללחץ, לכאב, להתמודדות שקצת כפיתי על עצמי הייתה כזו, של צחוק, ולא של צעקות, או שקט או בריחה.
וברור לי ש-5 שנים אחורה הייתי מגיבה אחרת, ו15 שנה אחורה הייתה לי תגובה שונה לחלוטין.

מכל דבר אפשר ללמוד עוד משהו על עצמנו.
ללקוחות שלי אני אומרת שהאכילה שלנו היא חלון לנפש, מקום שבו מתאפשר לנו להיכנס וללמוד יותר על עצמנו ועל התגובות, הרגשות והתנהגויות שלנו, ולעשות בהם שינוי שיהיה לו אפקט לא רק על האכילה, או המשקל. אלא על החיים שלנו.

ונראה לי שגם אמבטיית קרח נותנת הצצה כזו פנימה.
מאיזה חלון אתם מציצים על עצמכם עכשיו?

נ.ב.
אתמול חנכו אצלנו בקאנטרי מתחם עם סאונות חדשות ו.. אמבטיית קרח.
האם אכנס שוב?
מי יודע...

נ.ב. 2
אורלי נמצאת בחיפה, ממליצה בחום (או בקור :) )
מי שבעניין תכתבו לי ואשלח את המספר בפרטי (כי לא ביקשתי רשות לפרסם אותה ברבים)

נ.ב.3
נראית עייפה? זה כי אני עייפה

מחשבה לשבת -
מי אחראי על האכילה של הילדים שלנו?

הילדים שלי אוכלים הרבה יותר ממתקים וג'אנק פוד ממה שהייתי רוצה.

והייתי רוצה להאשים את הסביבה (מה הסיפור עם גומי בתור פרס בקייטנות??)
או את אבא שלהם שמאד אוהב אוכל (גם) מהסוג שפחות משמח אותי כאמא וכדיאטנית,
אבל האמת היא שאני אשמה. לא פחות.

ולא כי אני עושה משהו "לא בסדר".
אני אשמה כי אני לא האדם שמאד נהנה מאוכל.
כמו המון ילדות, נערות ונשים גם אני גדלתי על התפיסה של רזון (מוגזם) כמודל יופי נשי, וגם אני עשיתי הכל כדי להיות רזה יותר ממה שהייתי. והייתי.

גם אני ניסיתי לא לאכול ממתקים, ושנאתי את עצמי כשאכלתי יותר מדי, או משהו ש"אסור". והתוצאה אצלי, ואצל אחוז עצום מהנשים, היא שאותו דיבור פנימי, שסופר קלוריות, שמודד אפילו רק במבט את גודל המנה, שמצפה עדיין שלא יתחשק לי מהעוגה, ממשיך לפגום ביכולת שלי להנות באמת, מכל הלב, מאכילה.

ולא משנה כמה אני מודעת לזה, וכמה אני מנסה. זה שם, וזה כנראה יהיה שם לנצח.
וילדים יודעים.
הם מרגישים.

יש משפחות שאצלן זה הפוך, שאבא הוא זה שיותר "מסובך" עם דימוי גוף ואוכל, והאמא משוחררת יותר או נהנתנית יותר באכילה.
כך או כך – הילדים יודעים, וילדים יודעים טוב מאד לבחור את מה שהכי טוב להם.
והכי טוב, והכי כיף זה לאכול כמו מי שאוהב ונהנה לאכול.
****
את הכתבה המלאה שלי על ההשפעות של אבות ואימהות על האכילה של הילדים שלהם תוכלו לקרוא באתר שלי. מצרפת לינק
https://katzr.net/abd73b

בכתבה -
איך כל הורה משפיע? מה התחומים בהם נוכל לעזור, ואיך נייצר שיתוף פעולה שישפיע הרבה יותר טוב על האכילה, הבריאות והמשקל של הילדים שלנו, וכל זה, בלי להגיד פעם אחת "אסור".

מוזמנים לקרוא, להגיב, ולשאול שאלות.
אה, וכשאתם קוראים שוב את הפוסט הזה, תחליפו את המילה "אשם" ב"אחראי"

מחקר קליני חדש מצא כי תוסף אומגה 3 אינו מונע אלצהיימר או הידרדרות קוגניטיבית אצל מבוגרים, אך הוכיח כי החומר אכן חודר למוח.

בכתבה חדשה שלי, שעלתה היום בשוונג, אני מסבירה למה עבור ספורטאים מדובר דווקא בבשורה מצוינת, ומי באמת יכול להפסיק לקחת.

מצרפת את הקישור לנוחיותכם

זורקים כסף לים? המחקר שמנפץ את המיתוס על אומגה 3 ובריאות המוח - ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג מחקר מצא כי תוסף אומגה 3 לא מונע אלצהיימר אצל מבוגרים, אך הוכיח כי החומר אכן חודר למוח. אורית שמש מסבירה למה עבור ספורטאים מדובר בבשורה מצוינת

הרזיה והזדקנות -

ציטוט מקוצר מתוך נייר עמדה חדש של משרד הבריאות, ביחס לטיפול תרופתי בהשמנת יתר (כלומר, הזריקות על שמותיהן וסוגיהן) והשילוב שלהן עם טיפול תזונתי -

"נכון לזמן כתיבת שורות אילו, ירידה במשקל שמושגת בעזרת תרופות מבוססות אינקרטינים... נקשרה בממוצע לאובדן של 15-24% מהמשקל ההתחלתי, וממנו 6 ק"ג במסת הגוף הרזה, אובדן ששווה בערכו לאובדן מסת גוף רזה במהלך 10 (!!!!!) שנות הזדקנות טבעית"

ומה זה אומר בפועל?
שהגוף אולי רזה יותר, אבל הופך את האדם לפגיע הרבה יותר ברמה הבריאותית.
וזה נכון (אם כי כנראה באופן פחות קיצוני) גם בדיאטות אחרות, אם הן לא בנויות נכון.

ולכן, בין אם אתם עושים "סתם" דיאטה, או אם אתם משתמשים בזריקות,
הקפידו על ליווי תזונתי מקצועי ומותאם, כזה שישמור על הגוף והבריאות שלכם, ולא רק "ירזה" אתכם.

כי משקל הוא ממש לא רק מראה!
ולגוף שלנו יש עוד תפקידים חוץ מלהיות "קולב" לבגדים...

הוא קודם כל הכלי שלכם לחוות את העולם ולחיות את החיים.

אל תתפשרו.

מחשבה לשבת - למה אבא?

התחלתי לעבוד על כתבה חדשה, שתלווה את שני מדריכים שאני בונה עבור הורים לילדים ספורטאים.
ולמה שניים?
כי ישנם הבדלים בין איך שאבא ניגש לתזונה של הילד או הילדה שלו, לבין איך אמא ניגשת, וגם באופן בו הם "פוגשים" את הילד סביב נושאי האכילה, וחשבתי שיהיה נכון לתת לכל אחד את הכלים שיותר מתאימים לו.

נכון, זו הבחנה כללית, שאולי לא תתאים בדיוק לכל אחד, אבל אין לי בכלל ספק שכל אחד מההורים יוכל להפיק מזה ערך, גם אם התפקידים אצלו בבית הפוכים או פחות דיכוטומיים.

לקליניקה מגיעים כמעט תמיד הילדים בליווי האימהות, ורוב הילדים חולקים את אחריות על האכילה שלהם עם אמא, גם אם אבא הוא זה שמבשל או מכין את הסנדוויצ'ים.
לא פעם האמא היא זו שעליה תוטל ה"אשמה" בסגנון "אמא לא הכינה לי"...

אבל האם זה אומר שאבא לא חלק מעיצוב הגישה וההתנהגות האכילה של הילד?
מתברר שממש לא.
במחקר שעשיתי לכתבה גיליתי נתון שהפתיע אותי מאד:
מחקרי אורך חדשים מראים שאמנם אימהות מעורבות יותר ובפועל אחראיות יותר על התזונה בבית, אבל לאבות יש השפעה מאד חזקה יותר על אופן האכילה של הילד/ה דרך מודלינג.

מה זה אומר?
בממוצע נמצא כי ילדים נוטים לחקות יותר את האבות שלהם מבחינת התנהגות האכילה שלהם, ובעקבות כך גם ב-BMI שלהם בבגרות.

ולמה זה מפתיע?
הפסיכולוגיה הקלאסית מחברת בין הזנה לבין אמא כבר משלבי ההנקה והתינוקות, וגם בהמשך החיים נמצא כי יש הסתברות גבוהה למצוא חיבור ישיר בין התפתחות הפרעות אכילה של ילדות/נערות למערכת היחסים בניהן לבין אימהותיהן, ולנטייה הגנטית שמגיעה מהאם.

גם היום, שאבות מעורבים יותר בהכנה, בקניה, ובתכנון האכילה, ובבישול, עדיין ברמת תרבות וחברה, זה תפקיד שמשויך לאם.
ומכאן בעקיפין, האם נתפסת כזו ש"אחראית" גם למשקל של הילדים, (שלא נאמר אשמה בו...)

אז עד שהכתבה המלאה תצא, אני רוצה להשאיר אתכם עם השאלה המעניינת -
מאיפה אתם לקחתם את מודל האכילה שלכם?

נ.ב
שאלתי את לביא שלי, הוא אומר שבפועל זה נכון....
מה הילדים שלכם אומרים?

נ.ב 2 - רוצים את המדריך לאבא? תכתבו לי!

מחשבה לשבת - יודעים ולא עושים...

אחד הפרדוקס המעניינים בעולם התזונה והבריאות הוא שכולם יודעים שפעילות גופנית בריאה להם, ועדיין רוב האנשים לא עושים פעילות גופנית...

מה עומד בין הידע לפעולה?
במקרה הזה התשובה נעוצה במנגנון ההנאה שלנו.
ספורט מייצר פיזית שינויים הורמונליים שמעניקים למתאמן תחושה טובה. התחשוה הטובה הזו קרויה "ריבאונד אפקט" והיא נחוות בעיקר בסופה של הפעילות הגופנית.
וזו בדיוק הבעיה.

הרי אם אשים אזיקים על ידי למשך שעה, כשאוריד אותם ארגיש טוב, בוודאות, אבל זה רק בגלל שקודם היה לי לא נעים... וזה בטח לא יגרום לי לשים שוב אזיקים.
כך זה עם הספורט.
כלומר, אם תהיה לי חוויה טובה במהלך האימון, ולא חשוב ממה בדיוק, הפעילות, החברה, האתגר... אז גם ארצה לחזור. אבל במקרה והחוויה הייתה לא טובה (ושוב, לא חשוב מה בדיוק התפספס) כל הפעילות "תצבע בשחור" ואני לא ארצה לחזור.

מה זה אומר?
כמי שרוצים לעודד פעילות גופנית בילדים שלנו למשל או בעצמנו, חשוב שנתמקד בסוג אימונים שמשאירים לנו חוויה הטובה. ולא נתעלם מחויה לא טובה ונדגיש את ההרגשה הטובה של "אחרי".

ואני לא מדברת על חוויה חד פעמית.
פיתוח כל הרגל חדש דורש זמן, במיוחד אם הוא הרגל מורכב כמו שילוב פעילות גופנית בחיי היומיום שלנו.
ואת כל הזמן הזה נצטרך להקדיש לשימור החוויה החיובית, על מנת לתחזק את הפעילות עד שבאמת תהפוך להרגל.
זה לא אומר שכל אימון צריך להיות "וואו", אבל בגדול, רוב הזמן, כדאי שהאימון יהיה אירוע שאני שמחה לצאת אליו.

ברמה האישית, בעבר לרוץ בכל מזג אוויר נתפס עבורי כחוויה טובה ומלאת סיפוק.
בגלל החברים, המטרה, ההישגיות, וכן, גם ה"אחרי".
אבל היום כשאני רצה בעיקר לבד עבור עצמי ובשטח, החוויה הטובה שלי כבר תלויה במשהו אחר, בהנאה מהריצה עצמה.
גיליתי, שאם חם מדי או יורד גשם החוויה נצבעת עבורי ב"שחור", ואני אזדקק להמון כוחות נפש כדי לצאת בכל זאת.
ברגע שקיבלתי את השינוי הזה, עשיתי שינוי. במקום לדחוף את עצמי לרוץ במזג אוויר שקשוח לי, אני בוחרת לרוץ בחדר הכושר או לעשות אימון כוח. העיקר שיהיה לי נעים.

מאתגרת אתכם, לצאת ולבדוק עליכם ועל הילדים שלכם, מאיזה פעילות גופנית הם ואתם נהנים ובאיזה תנאים?

יש מעל ל 300 סוגים של ספורט, אני בטוחה שתוכלו למצוא את האחד שלכם 😊
הנאה במקרה הזה היא לא "בונוס" היא מוטיבציה פנימית, והיא זו שתיצור התמדה לאורך זמן, ולא כוח הרצון.

שבת שלום
נ.ב. גם טיולים זה אחלה ספורט!

מחשבה לשבת - רזית?

באחד המערכונים ב "זהו זה" בחרו ההורים לקרוא לתינוקת שנולדה להם "רזית".
כך, כל פעם שיקראו בשמה היא תזכה למחמאה הכי נחשקת שיש "רזית!".
מצחיק.
כן.
וגם לא.

בחצי השנה האחרונה לחייו, אבא שלי הוא היה מאד רזה. מאד מאד רזה, והוא התחיל לרזות כבר שנים קודם לכן, בגלל ה – IPF והטיפול התרופתי שקיבל.
לכן, כל פעם השאלה "רזית?" הייתה נשאלת אצלנו בבית, היא מלווה בנימה של חרדה.
"רזית אבא? מה קרה?"

האמת היא שאנחנו אף פעם לא באמת יודעים מה עובר על האדם מולנו.
אולי הוא עושה המון מאמצים לרדת במשקל, וישמח לשמוע ממישהו שגם רואים את זה, אבל אולי מדובר על אדם או אישה עם הפרעת אכילה?
או אולי אדם עם מחלה שהוא לא מעוניין לחלוק אותה איתכם או אחרי טראומה קשה שהרסה לו את החיים ואת התאבון? או "סתם" בדיכאון?
מה הערה כזו תעשה לו?

ומה זה עושה לילדים שלכם, כשהם שומעים אתכם מחמיאים לאדם על הגוף שלו, על המראה שלו? מה הם מבינים?

אולי הם יחשבו שהמסר הוא שחשוב להרזות, שזה יפה להיות רזה? כלומר, שרזון זו מטרה לשאוף אליה
ואולי הם יבינו שמותר לאדם אחר לסקור את גופם, להעריך אותו ולומר את דעתו?

וביננו, אם זה בסדר להעביר מבט חוקר על הגוף שלי, ולתת לי "ציון" בסגנון ההערה "רזית" מבלי ששאלתי, אז אולי זה בסדר לומר גם "השמנת", וזה בסדר להעיר לי על גודל החזה?

בחיים לא הינו מאפשרים לאף אחד לזרוק משפטים כאלו ביחס לילדים שלנו, אבל בעצמנו אנחנו חוטאים בזה לא מעט. לרוב בתמימות, באמת עם כוונה טובה.

אז אולי די?

עזבו את ה"איזה יופי, רזית"
עדיף פשוט לומר - "איזה יופי לראות אותך!"

מצרפת לכם סרטון בדיוק בנושא הזה של .lena.sagi פרופ' לנה שגיא, שחוץ מלהיות גניקולוגית וחוקרת, היא גם מקדמת ככל יכולתה את המודעות לשמנופוביה ברפואה ובכלל בחברה.
הסרטונים שלה מצחיקים, כנים, מדויקים ברמה המחקרית,
ובעיקר כל כך, כל כך, כל כך חשובים.
תעקבו אחריה וכן, תראו גם לילדים.
https://www.facebook.com/share/r/1JX6KfyMxh/

שני ימי שישי חלפו, ולא כתבתי את ה"מחשבה לשבת" שלי
היו לי תירוצים טובים ממש ( אני קראתי להן סיבות, אבל בואו, בסופו של דבר מדובר בתירוצים...).
אבל בפני הייתי מאוכזבת מעצמי.
הרי הבטחתי לעצמי שכל שבוע זה מה שאעשה – "מחשבה לשבת " שתעלה בשישי בצהריים, ולהבטיח לעצמי ולא לעמוד במילה שלי זה...קשוח. לי מול עצמי, קודם כל.

היום, יום ראשון, במהלך הנסיעה למדיקס בחיפה נזכרתי במה שאני אומרת ללקוחות שלי תמיד -
כל הרגל שנרצה להוסיף לחיינו דרוש מאמצים כל הזמן.
והחיים תמיד יקרו בדרך.
ולכן, בטוח שיהיו מקרים ורגעים שזה יתפספס.
אבל הנזק לא קורה כי פספסתי פעם אחת, אלא כי נשרתי מהתהליך, כי ויתרתי לעצמי על עצמי.
והמחשבה הזו עשתה לי הרגשה טובה.
אפשר לתקן, וכלום לא נהרס. סה"כ פספסתי פעמיים.
אתם פה, אני פה. הכל טוב.
העיקר – להמשיך קדימה ולא להפסיק.

אז למרות שהיום כבר יום ראשון
ולמרות שפעמיים בשישי לא עמדתי בהחלטה שלי לעצמי.
הינה אני. פה.
מקווה שגם אתם 😊
תנו סימן

מה הכתבה על זריקות ההרזיה מפספסת?

1. אילו לא זריקות להרזיה.
אילו תרופות לטיפול בהשמנה חולנית, ויש כזו.
השמנה שבאמת לא מגיבה לדיאטות, כי המצב הבריאותי לא תקין.
השמנה שנובעת מגנטיקה בעייתית (וכן, יש כזו באמת)
השמנה שמסכנת חיים בגלל המחלות שהיא מלווה בהן.
ואילו האנשים שצריכים וזכאים לקבל את התרופות הללו.

2. הסכנה האמיתית של השימוש בזריקות היא שאסור להפסיק לצרוך אותן.
מפסיקים – עולים במשקל.
אז למה הבעיה, אתם שואלים? לא נפסיק...
הבעיה היא שיש להן תופעות לוואי מסוכנות.
בכתבה דיברו על דלקת לבלב, אבל זו לא תופעת הלוואי העיקרית.
תופעת הלוואי המסוכנת היא שבריריות או סרקופניה – דילול מסת העצם.
אדם סרקופני הוא אדם שפגיע מאד לכל פציעה, וזו הסיבה העיקרית למוות בקשישים בעקבות שבר בצוואר הירך או בגב.
האם בעקבות הזריקות נראה פה אנשים נכים, פצועים או מתים בגיל צעיר בגלל גוף שברירי? יתכן מאד.
היות ולא כתוב לאף אחד על הקבר כמה הוא שקל כשהוא מת, השאלה הנכונה היא לא "איך אני יורדת במשקל", אלה "איך אני שומרת על הגוף שלי בריא".
שימו לב שאתם שואלים את השאלות הנכונות.

3. הזריקות ההרזיה, כמו כל דבר, מפסיקות להשפיע בשלב מסוים.
אז אם אתם מסתמכים רק על הרזיה בגלל חוסר התאבון שהזריקות משרות עליכם, ולא משלבים את זה בתהליך למידה של התנהגות אכילה וויסות אכילה, אתם תפסיקו לרדת, ואפילו תעלו במשקל.
עניין של זמן.

4. הסיכון לפתח הפרעת אכילה -
אני לא חושבת שיש פה סיכון לפיתוח הפרעת אכילה.
השימוש בזריקות ללא הצדקה רפואית זו הפרעת אכילה.
באבחון של הפרעת אכילה הדגש הוא על אכילה מופרעת, אין לה הגדרה של משקל כזה או אחר.
ולכן, אם אני נעזרת בזריקות, או בכדורים, או במשלשלים, או בספורט ברמת אינטנסיביות מוגזמת במטרה לרדת במשקל במנותק מצרכי הגוף שלי, זה בדיוק אותו דבר.
לזה קוראים הפרעת אכילה.

5. פגיעה אנושה בתפיסה החברתית של הגוף הנשי (בעיקר) ושל שונות פיזיולוגית בכלל -
שנים רבות שאנחנו, כאנשי טיפול בילדים ובני נוער, ובכלל באנשים שהגוף שלהם לא עונה לדרישות הסטנדרטיות של מודל היופי, מנסים להחדיר מודל אחר – רחב יותר, מקבל יותר. פחות מ-10% מאוכלוסיית העולם (כן, העולם) עונה על מודל היופי הנוכחי. (וחלקם בחוסר ברירה, פשוט אין להם אוכל זמין).
שנים רבות לקח למודל היופי להתחיל לשלב לתוכו גם נשים שריריות, חזקות, גבוהות, רחבות, מתולתלות, בעלות אגן רחב, נמוכות, ואילו מלאות או שמנות.
ההחדרה של הזריקות לשוק מוחקת כל שונות, שוב.

שוב הבנות שלנו נדרשות להיות דקות, לא סתם רזות, דקות מאד.
בלי שרירים, בלי נפח, בלי עובי.
בלי לתפוס מקום.

ואחריות שלנו, כהורים, כמבוגרים היא לא לתת לזה לקרות.
תחשבו על זה לפני שאתם מתקשרים לרופאה ומזייפים משקל.

לינק לכתבה -https://did.li/79Sx5 פחות פחות

אחת ההרצאות המטלטלות בכנס תזונה וספורט האחרון לא עסקה בתזונה וגם לא בספורט אלא בדימוי עצמי.

המרצה, דניאל ברמן דרור, מאמן ומפתח גוף בדרך טבעית, סיפר על הדרך שלו מילד רזה, "בלתי נראה" דחוי חברתית, למקום שלו היום, כאושיית פיתוח גוף, מנהל ב EBV וסגן נשיא לשעבר ב WNBF.

בגיל 16 הוא נכנס לחדר כושר וגילה ששם יש לפעולות שלו תוצאות!
אם הוא יתאמן היטב, והגוף שלו יגיב לזה, יגדל וישתנה, וכתוצאה מכך גם התגובות של הסביבה ישתנו.
וזה מה שהוא עשה.

ילדים שמתחילים תהליך שינוי חיצוני כתוצאה מדימוי עצמי נמוך ומצליחים בו, עלולים להיתקל בבעיה קשה יותר מזו שהם התחילו ממנה – ירידה נוספת בערך ובדימוי העצמי.

ומדוע זה קורה?
כאשר הערכה שאותו ילד מתחיל לקבל מיוחסת לגוף שלו, האם בלי הגוף החטוב הזה אני, כאדם, לא שווה את תשומת הלב, היחס, האהבה?
פה מתחיל מרדף שאין לו שובע אחרי מטרה שאי אפשר להגיע אליה. מטרת ה"יותר" -
יותר שרירים, יותר רזה, יותר חטוב...
וזה מצב מאד פגיע.
במקרה הזה לסחר בסמים לפיתוח גוף. סטרואידים.

ואכן הוא השתמש במשך תקופה ארוכה בסתר, השקיע אלפי שקלים בקניית כדורים מ"דילר" בחדר הכושר. מבלי לדעת באמת מה יש בתוך אותם כדורים, עד מצב של פגיעה בריאותית.
וזה לא היה המחיר היחיד שהוא שילם.

"השקר הגדול של תעשיית הסטרואידים", הוא אומר "הוא ש"כולם משתמשים ואי אפשר לפתח גוף אחרת", והסוחרים נמצאים בכל חדר כושר, אורבים לילד הרגיש, זה שחברתית זקוק לחיזוקים, הפגיע יותר לפנטזיה שככה חייו ישתנו, ומהר".
זו תעשיה, שוק שחור, שמתחזקת פנטזיה להצלחה מהירה, קלה, ו"זולה" יחסית. רק כמה שקלים, ויש לך את "כדור הקסם"

וביננו, זו לא התעשייה היחידה שעוסקת במכירה של "כדורי קסם" לנו ולילדנו.
זריקות הרזיה, תוספים ש"ימיסו את השומן", תה ש"סותם תאבון" וגם איפור, בגדים, כל מה שיעשה אותנו יפים יותר ובדרך הזו גם אהובים יותר, מקובלים יותר, ועל פניו - פגיעים פחות לדחייה.

מה התפקיד שלנו, כהורים וגם כבני אדם?
אנחנו יכולים ליצור אצל הילדים שלנו את "החיסון" למצב הזה.
בכך שנעזור להם לבנות תחושת ערך המבוססת , על עבודה קשה, מאמץ, טוב לב, שמחת חיים, הומור, סקרנות, עזרה לאחר... ולא (רק) על מראה.

ובנוסף, נצטרך בעצמנו לתת להיות דוגמא אישית...
להעריך (בקול רם) את עצמנו ואחרים בזכות בני האדם שהם, המעשים שלהם, הנוכחות הטובה שלהם בחיינו, ולא על איך שהם נראים,
ובוא זמנית להפסיק לבקר ולהעיר על גוף של אחרים, בין אם הם ב"סטנדרט" התרבותי המקובל ובין אם לא.

קשה? מאד קשה.
אז מה?
מישהו הבטיח חיים קלים?