02/10/2026
סוכות זה חג שכיף לצאת בו למדבר.
כבר לא חם מדי, ועדיין לא קר.
ציפיתי שבחול המועד יהיה עמוס, אבל כנראה בחרנו טוב, והיינו לגמרי לבד.
מי שאוהב מדבר יבין על מה אני מדברת.
יש בו שקט. מין ניקיון כזה מעודף הפרטים, המידע, החפצים, המשימות והאנשים שהחיים המערביים מתאפיינים בהם.
יש בו צלילות זכה, סטווה שיכולה להיות גם אכזרית ממש, כמו צהריים במדבר בקיץ.
אם הודו הייתה ישראל, אני בטוחה שהיוגי ההודי לא היה פורש ליער. הוא היה פורש למדבר.
ממש כמו האיסיים, שפרשו למדבר יהודה וחיו בקהילה המזוהה עם קומראן בתקופת בית שני.
הזכות הזאת כל כך מקלה על מי שמבקש לעשות עבודה רוחנית. הסחות הדעת מעטות, והשקט כבר עושה חלק מהעבודה.
אבל רובנו חיים בעולם מערבי, בתוך עיר, על שלל הגירויים שלה. וכאן אנחנו נדרשים למצוא דרכים אחרות ליצור את המרחב הזה לתרגול.
אחת הדרכים הפשוטות ביותר היא להשריש הרגלים.
למשל, בין 6:00 ל־6:30 בבוקר זה זמן המדיטציה שלי. אני תמיד מדמיינת שאני בסאטסנג בשיבננדה, למרות שכבר שנים לא הייתי שם. אני מדמיינת שהחדר מלא במתרגלים, וזה איכשהו עוזר לי להתיישב ולתרגל.
וכך גם לגבי תרגול היוגה.
כשיש יום קבוע ושעה קבועה, משהו מתארגן סביבם. לא צריך בכל פעם מחדש להחליט אם ומתי לתרגל. נוצר מקום: בזמן, בתודעה ובאנרגיה.
מישהי סיפרה לי היום שברגע שהיא לובשת את מכנסי הפונה שלה, היא כבר נכנסת למוד של יוגה.
אהבתי את זה. לפעמים גם טקס קטן ופשוט מסמן לגוף ולתודעה: עכשיו מתרגלים.
אז אני מזמינה אתכן להשריש הרגל. למצוא יום ושעה שאתן יכולות להתחייב אליהם, פעם או פעמיים בשבוע, ולפנות אותם לתרגול, לעצמכן.
ליצור בתוך החיים העמוסים שלנו קצת מדבר.
חג שמח 🤍
