ענבר ישראל - דרך היוגה הנשית

עונת מסיבות הסיום (כמעט) הסתיימה לה...

ועכשיו עונה לא פחות מרגשת בפתח – עונת הביקורים. 💛

Adi Kotzer, Maya Abramson, Hagar Mizrahi וכל שאר החברות שלי מהארץ ומהעולם, הדלת שלי פתוחה.

בואו ננצל את הקסם של הקיץ, כשהשגרה קצת מרפה ומפנה מקום למפגשים, לשיחות, לחיבוקים ולרגעים של יחד.

בין אם לתרגל יוגה נשית ובין אם סתם לשבת על קפה, כל מפגש כזה פותח ומרחיב את הלב. 🤍

איזה כיף לפתוח את עונת הביקורים עם המפגש הזה. מחכה לעוד הרבה רגעים כאלה איתכן. 🌸

תלמידה מתוקה שלי מהיוגה נתנה לי אתמול שתי המלצות.

האחת על שיעורי היוגה איתי... 😊
צירפתי כאן תמונה, תציצו.

השנייה, על סטודיו לנשים לאימוני כוח.

אימוני כוח הם כנראה צו השעה בגילי...
לא חייבים לאהוב, אבל בהחלט כדאי לעשות!

נרשמתי והגעתי בגישה חיובית, עם חיוך.

המוזיקה רועשת, הסטודיו שחור, קצת כמו גראז'.
ציוותו אותי למתאמנת מתוקה, כנראה תימנייה. היא נראתה חזקה ומרשימה, כמו אותן אפרו-אמריקאיות גדולות שרואים בסרטים.

אמרתי לעצמי: יש ממי ללמוד.

הצגתי את עצמי ואמרתי שאני יחסית בכושר. היא הסתכלה עליי ואמרה מיד:
"את נראית כמו מישהי שעושה יוגה."

"איך את יודעת?" שאלתי. הרי עוד לא התחלנו...

"זה הווייב," היא ענתה.

בחרתי לקחת את זה כמחמאה. 😊

או במילים אחרות: כמה שאני - אני, כנראה אי אפשר להסתיר את זה.

האימון היה קשוח. עבדנו בתחנות, ואני מצאתי את עצמי משלבת בתרגילים נשימה, איסוף עמוק וכל מה שהיוגה והפילאטיס לימדו אותי.

ועדיין... השעה פשוט טסה. אז כנראה שנהניתי. או לפחות לא סבלתי. 😉

המסקנה שלי?
**יוגה היא לנשמה, אימוני כוח הם לגוף.**

לא צריך לבחור - צריך לשלב. גם וגם.

וזה נכון לכל אחת ואחת מכן שהגיעה עד כאן בקריאת הפוסט.

אבל בזה לא הסתיים היום. זה היה יום של קצוות.

משם המשכתי לסדנת העשרה למורי יוגה עם נוגה וייס המדהימה שהגיע אלינו לרחובות: יין יוגה.

ההפך הגמור מאימון כוח.

ביליתי עוד שעתיים וחצי עם בערך שמונה תנוחות רסטורטיביות. גם כאן הזמן הזה טס לי...

כמה שאנחנו צריכים כאן, בישראל, בתוך כל קלחת הלחץ, את היכולת פשוט לעצור להרגע.

ללא ספק, ביום אחד הצלחתי לפגוש את שני הקצוות הגדולים ביותר של העבודה עם הגוף שאני מכירה.

ממליצה לכולכן להתנסות בשניהם.

ותודה, אסתרי, Esther Brosh על המילים החמות ועל העין הטובה. ❤️
@עוקבים

יש ביוגה הנשית תנוחה שנקראת "תנוחת המלכה".
התנוחה פשוטה מאוד: עומדים בעמידה יציבה (טדאסנה - תנוחת ההר), מביאים את כפות הידיים לנמסטה ומניחים אותן על הראש.
ומרגע ההכתרה: האישה היא מלכה.
זה הזמן לומר לעצמנו מילה טובה. לפרגן. להכיר באיכות אחת בתוכנו שבחרנו להאיר.
כמה זה לא מובן מאליו.
נשים רבות אוהבות את התנוחה הזו.
אז רגע לפני שאת ממשיכה לקרוא, אני מזמינה אותך לעצור. להניח את הידיים על הראש, לעצום עיניים, ולמצוא מילה טובה אחת עבורך. להתפעל ממשהו בתוכך שראוי להתפעלות. לטפוח לעצמך על השכם.
כי ביומיום המציאות לא תמיד ממליכה אותנו. לפעמים אפילו להפך.
אקח את חיי כדוגמה.
בבית אני יכולה לבקש, להזכיר, לחזור שוב ושוב ... ולא תמיד יקשיבו.
בעבודה קשובים לי מאוד. אם אומר "ימין" במקום "שמאל", מיד יקפצו לתקן.
בבית הכיור עם הסירים יכול לחכות שעות עד שמישהו יושיט יד.
בסטודיו תלמידים מסדרים ומפנים ציוד עוד לפני שביקשתי.
בבית אני לפעמים "הזויה".
בחוץ אני יכולה לבקש מאנשים לעשות דברים מצחיקים, מוזרים, אפילו מגוחכים — והם עושים זאת ברצינות מלאה.
בבית נדמה לי שלפעמים "אין לי את זה".
בחוץ אני מגלה שיש לי.
בבית אני רואה את השנים שעברו עליי.
בחוץ אני פוגשת מבטים שרואים בי משהו אחר לגמרי.
בבית אני מתעייפת מהמשרה האינסופית של מטלות שלא נגמרות.
בעבודה אני נטענת מחדש מהמפגש עם תלמידיי האהובים ויותר מכך, מהעבודה האנרגתית עם היוגה.
ועדיין, המשפחה שלי היא העוגן של חיי. המקום שבו אני שייכת גם כשאני לא מלכה. המקום שבו אוהבים אותי לא בגלל מה שאני נותנת, מלמדת, מובילה או יוצרת.
ואולי בגלל זה תנוחת המלכה כל כך חשובה.
כי אם אחכה שהעולם יכתיר אותי, לפעמים אהיה מלכה ולפעמים לא.
אם אחכה שהמשפחה שלי תראה לי כל הזמן כמה אני נפלאה, כנראה אתאכזב.
אבל אם אצליח להניח לרגע את הידיים על הראש ולהכתיר את עצמי, להזכיר לעצמי מי אני גם בלי מחיאות כפיים, גם בלי תלמידים, גם בלי אישורים מבחוץ
אז אקח איתי את הכתר הזה לכל מקום.
גם הביתה.

אני שונאת טייצים.
תמיד שנאתי אותם. זה פריט שנראה יפה ונוח רק על אחרות...
כשגרתי בבוסטון, עם מזג האוויר הסגרירי כמעט כל השנה והעובדה שבקושי עבדתי, זה עוד היה סביר.
גם בחורף הישראלי זה נסבל.
אבל השילוב הנוכחי של קיץ ישראלי חם ולח, שעות עבודה מרובות ומכנסי טייץ צמודים מבד סינתטי
ותוסיפו לזה את גיל המעבר וגלי החום...
נגמר לי.
לאחרונה יצא ספר שאני ממש מזדהה עם הכותרת שלו:
"אין לי מספיק אסטרוגן לשטויות האלה..."
אז באמת אין לי מספיק אסטרוגן כדי ללבוש טייץ לעבודה בקיץ הישראלי.
נקודה.
השבוע עברתי רשמית לחצאיות.
נכון, כרגע אני נראית כמו משהו בין מורה לבלט לבין מישהי מהמגזר הדתי־לאומי.
לא אכפת לי.
מאוורר לי.
הגוף נושם, ואני נושמת יחד איתו.
זה לא שאין לי שורטס מתחת, כך שהכול אסוף ואין מה לדאוג. עדיין בשיעורים המעורבים (גברים נשים) אמשיך כנראה עם הטייץ כי בעיני יש משהו מציצני בחצאית מתנפנפת ומופשלת... שלא הייתי רוצה לעורר בשיעורים שלי.
מסקרן אותי למה לך אין מספיק אסטרוגן... ממה לך נגמר בקיץ הישראלי. מוזמנת להגיב ולשתף.. שלא ארגיש לבד. "😅

חודש יוני השנה הוא חודש מרגש במיוחד.
יש לי בו המון מסיבות סיום. משהו כמו שמונה.
הוא התחיל חזק עם סיום קורס מורי היוגה הנשית של מירה ארצי פדן. התחלה עוצמתית לחודש, מלאה בנוכחות נשית, אהבה והשראה. וכמו שקורה לפעמים עם דברים טובים, גם הסיום הזה לא ממש נגמר... הוא המשיך למפגש פרידה אינטימי עם התלמידות בביתה של מירה, ובהמשך עוד מחכה לנו מפגש פרידה נוסף עם הסייעות.
ממש כמו בשיר "מיכאל" של אתי אנקרי:
"ואמא אומרת שככה אנשים,
כשקשה להם לגמור הם מושכים את הסופים."
אבל אירועי הסיום רק התחילו שם.
בנוסף יש לי שתי מסיבות סיום של י"ב, מסיבת סיום ביסודי, שלושה מופעי סיום של הילדה בחוגים השונים, ופרידה ממסגרת חינוכית נוספת שבה עבדתי.
פשש...
אז לא ממש מפתיע שההתראה על ירי הטילים מאיראן תפסה אותי דווקא במסיבת פרידה. איפה עוד יכולתי להיות החודש?
אפשר לפחות להתנחם שזה קרה בדיוק כשהמופע הסתיים. והמחשבה הראשונה שעלתה לי הייתה: איזה מזל שהספיקו לחגוג ולסיים. ואז מיד הגיעה המחשבה הבאה – ומה יהיה עם כל המסיבות שעוד לא קרו?
ובתוך כל הפרידות האלה, הלב מרגיש מוצף. התרגשות, אהבה, נוסטלגיה, הכרת תודה, ואולי גם עוד כמה רגשות שהוא עצמו עדיין לא לגמרי מבין.
ואם ככה אני מתרגשת מכל כך הרבה סיומים, אני רק יכולה לדמיין מה מחכה לי בחודשים הקרובים, עם כל ההתחלות החדשות שמחכות מעבר לפינה...
אז בימים האלה אני מנסה להיזכר בגישה היוגית לרגשות ולחוויות.
ביוגה סוטרה, הטקסט המכונן של היוגה, נאמר בפרק הראשון, פסוק 33, שהתודעה מתבהרת כאשר אנחנו מטפחים חביבות, חמלה, שמחה ושוויון נפש כלפי מצבי החיים השונים: לאושר, לסבל, לשכר ולעונש.
בקיצור, היכולת להישאר קצת יותר בשלווה בתוך כל ההתרגשות הזו היא משהו שאני מנסה לתרגל בימים האלה דרך מדיטציית בוקר. תרגול איטי שמאפשר רגע של התבוננות לפני שהיום מתחיל לרוץ.
מנסה להיות נוכחת. לא למהר לסוף, ולא לרוץ להתחלה הבאה. 💛

הפוסט הזה הוא נטו שירות לקהילה.
הכול התחיל בסדנה על גיל המעבר שלקחתי בה חלק.
ישבה שם אישה מרשימה בת 50 וסיפרה שיש לה אוסטאופורוזיס. באותו רגע בכלל לא קישרתי את הקפה לתמונה, למרות שהיא נראתה כמו מישהי שחיה שעות ארוכות במשרד, פגישות, ישיבות, עבודה.
היא הייתה הסנונית הראשונה.
אחריה הגיע גל של נשים בגילאי 55+, כולן עובדות משרד, חלקן חיות על קפה לאורך כל שעות העבודה, אוכלות מעט במהלך היום ואת הארוחה האמיתית רק בערב כשהן חוזרות הביתה.
ולכולן אוסטאופורוזיס.
אז מה קורה כאן?
בחברה שאנחנו חיים בה, קפה הוא כבר מזמן לא רק משקה.
הוא תרבות,
הוא הרגל חברתי,
הוא הפסקה,
הוא נחמה,
הוא אופנה,
לפעמים נדמה שיש סביבו אפילו סוג של לגיטימציה מוחלטת - בניגוד להרגלים אחרים שאנחנו רגילים לבחון בעין ביקורתית.
ואף אחד כמעט לא מדבר על זה שקפאין עשוי להשפיע על מאזן הסידן בגוף:
הוא עלול להפחית ספיגת סידן ולהגביר את הפרשתו בשתן.
זה כמובן לא אומר שקפה "גורם" לאוסטאופורוזיס.
אבל אצל נשים בגיל המעבר, כשהגוף ממילא מאבד מסת עצם בקצב מואץ, וכשמצטרפים לזה תזונה דלה, מחסור בחלבון, סידן או פעילות גופנית, זה מצטבר...
ולא רק זה.
- קפאין הוא גם חומר משתן.
ובגיל המעבר, כשגם כך יובש ברקמות הוא תופעה נפוצה, אולי שווה לעצור ולשאול:
האם עוד ועוד קפה באמת משרת את הגוף שלי?
- קפאין נקשר גם להחמרת גלי חום.
ועוד לא הזכרתי את הדבר הכי ידוע עליו:
הוא מעורר.
במקומות שמתרגלים יוגה קלאסית, כמו בשיבננדה, כור מחצבתי 🙂, קפה לגמרי מחוץ לתחום.
הרעיון הוא להפחית גירויים שמקשים על השקטת גלי התודעה.

ואם אסכם:
היוגה מדברת על מתינות.
זה לא אומר שלא נשתה קפה.
זה כן אומר שאולי שווה להסתכל עליו קצת יותר בעיניים פקוחות.
אולי להפחית קצת.
אולי לבדוק חלופות.
ואולי להתחיל להתייחס לקפה קצת פחות כצורך, וקצת יותר כפינוק.
ממש כמו עוגת קצפת 🙂

Tommy Cash - Espresso Macchiato | Estonia 🇪🇪 | Official Music Video | #Eurovision2025 Subscribe and 🔔 to Eurovision 👉 https://www.youtube.com/user/eurovi...

השבוע נוספו לי כמה עוקבים ותלמידים חדשים, אחרי שהבטחתי להם שהפוסט הבא שלי יהיה על קפה ☕
ואז חשבתי לעצמי: קפה שותים כל השנה, אבל יום הולדת יש רק פעם בשנה…
אז מתנצלת 😉 הפוסט הזה יעסוק ביום ההולדת שלי, שחל השבוע.
ושבוע הבא? נרים יחד כוס קפה ☕
את הפוסט הזה כבר פרסמתי בעבר, בדף העסקי הקודם שלי שנחסם, ואשתף אותו שוב גם השנה, בדף הנוכחי.
בתמונות אתם רואים אותי בתנוחת הגלגל המלא בכל תמונה מצויין הגיל שלי בעת צילומה.
למעלה - בגיל 28,
מימין - בגיל 40,
באמצע - בגיל 44,
משמאל - מגיל 48.
ומה המסקנה?
זה לא הגיל - זה התרגיל.
יש לנו הרבה יותר יכולת להשפיע, לעצב ולשנות את עצמנו ממה שאנחנו נוטים לחשוב.
ובהזדמנות הזו אני רוצה להודות למורתי האהובה, Natasha Rizopoulos, שתחת תרגולה המוקפד הגעתי להישגים הגבוהים ביותר שהיו לי לאורך השנים. אני ממש מתגעגעת נטשה!!!
וכמובן תודות ליוגה, עולם מופלא של תרגול ודרך חיים, ששומרת אותי פיזית ומנטלית בתנועה, בעשייה מבורכת, ואולי גם עוזרת לי להישאר קצת יותר צעירה

לפני שנה נתתי לעצמי מתנה לגיל 50 - חתיכת גיל :)
ונרשמתי ללימודי היוגה הנשית של מירה ארצי פדן.

אני בוחרת בקפידה את המורים שלי, והקורס של מירה ענה על כל הציפיות שלי
כולל מציאת “חמולהבנדה” - מרחב נשי תומך, והמון ידע שהיה חסר לי על גיל המעבר.

בסיום השנה הרגשתי שאני עדיין לא יכולה להיפרד מכל הטוב הזה,
והצטרפתי לצוות הסייעות של המחזור הנוכחי.
(מצרפת לכן תמונה שלנו יחדיו...)

וואו… איזו שנה זו הייתה.

אם בשנה הראשונה הקורס זרם לי ונראה כמעט מובן מאליו,
בשנה השנייה קיבלתי הצצה אל מאחורי הקלעים.
ראיתי כמה עבודה נדרשת כדי להחזיק קורס כזה בצורה מדויקת ומתוקתקת.

בעוד שבועיים הקורס יסתיים, אבל בחרתי לכתוב דווקא עכשיו,
כי מבחינתי רגע השיא היה השבוע, בבחינות המעשיות.

הייתה לי הזכות ללוות את מירה בשנה מורכבת ולא פשוטה עבורה,
שבה ישבה פעמיים שבעה.
ולנו, הסייעות, נותר להחזיק את המרחב המיוחד שמירה בראה, בהיעדרה.

אף אחת לא עשתה זאת לבד.
זו הייתה עבודת צוות מופלאה.
כל אחת הביאה את האיכויות המיוחדות שלה לאורך השנה, והתוצאה הייתה סינרגיה - השלם עלה על סך חלקיו.

בהיעדרות הראשונה של מירה נפל בחלקי להעביר חלק מההרצאה המרכזית של אותו השבוע.

ובשבוע האחרון, בחנתי שתי קבוצות.
הייתי בוחנת גם אם מירה הייתה נוכחת, אבל להחזיק את המרחב דווקא בהיעדרה היה עוצמתי עוד יותר.

מצאתי את עצמי לומדת המון מבדיקת מטלות הבית והעבודות של התלמידות
(ותאמינו לי, בקורס הזה היו המון…).

הבחינה המעשית הייתה עבורי החלק המרגש והמכונן ביותר בתהליך.

התרגשתי, ואני עדיין מתרגשת, מההגעה לקו הסיום של נשים מדהימות שבחרו בדרך היוגה הנשית השנה.

בעיניי, האתגר של לבחון בעיניים טובות, תוך שמירה על אותנטיות, היה אחד מרגעי השיא שלי בתוך התהליך.

הבחינות המעשיות יימשכו גם בשבוע הבא,
ואני רוצה להזכיר לכל מי שעתידה להיבחן את מילותיו של אחד המורים שלי, סוואמי שיבננדה:

> “Bear insult, bear injury — highest sadhana.”

כלומר, היכולת להכיל ביקורת או פגיעה היא תרגול רוחני הגבוה ביותר.

מקווה שכולן תצאנה מועצמות מיום הבחינות הנוסף ❤️
* מימין לשמאל: רחלי, חן, שרה, אנוכי, תמי, רויטל, שרון ושירלה.

השבוע מצאתי ערמת תעודות ישנות שלי, ממש מכיתה א' עד י"ב.
הבת שלי ביקשה להציץ דווקא בתעודה של כיתה ז', כנראה שהחטיבה מסקרנת אותה.
זרמתי...
פתחנו את התעודה, והיה לי כיף לראות שורות שלמות של:
"טוב מאוד",
"טוב מאוד",
"טוב מאוד".
ואז, למטה, הופיע לו:
"כמעט טוב".
הסתקרנתי...
איזה מקצוע שבר את הרצף?
התעמלות.

וליד כתוב: "לא מתאמצת".

והיום?
אני מתפרנסת מלהיות בסטודיואים, להניע א.נשים, קשישים, נשים בהריון, ועוד ועוד...
איזו דרך הפוכה עשיתי...
ועדיין, אני מזהה בעצמי את המשיכה לרוך, ולא למאמץ.
דרכי ביוגה התחילה מההרפיות הארוכות בשיבננדה.
הייתי באה בשביל לנוח בין התנוחות.
ולאט לאט הגוף התחזק, ונולדה גם מוטיבציה לעוד...
בין הקולגות שלי אני נחשבת "רכה", "עדינה", כזו שעובדת בעדינות.
ואני נהנית מכך ש "פחות זה יותר".
אז אם גם אתן אוהבות רכות, התבוננות, הקשבה ונשימה בתוך התנועה.
שווה שנכיר 🤍