24/10/2022
לפעמים יש לי ימים כאלה, שאני לא מפסיקה להילחם בעצמי. מין ימים שבהם אני עסוקה רוב היום בניסיון להבין מה אני *אמורה* לעשות עכשיו. לרוב זה מלווה בתחושה כזו ששום דבר שאני עושה כרגע הוא לא הדבר הנכון, ויש איזשהו דבר נכון אובייקטיבי שיהיה נכון ברגע הזה אבל אני פשוט כנראה לא מתאמצת מספיק אחרת כבר הייתי מבינה אותו.
המסקנה המתבקשת היא: אני עצלנית וזה כנראה אומר שאני מקולקלת (?).
לרוב כשאני מזהה מחשבה כזו מהסוג של אני-יודעת-שזה-לא-הגיוני-אבל-אני-עדיין-חושבת-את-זה, אני מיד פונה לדודה יוגה שתעזור לי לראות את התמונה השלמה. אבל בימים מהסוג הזה זה מרגיש כאילו אפילו דודה יוגה מאוכזבת ממני. היא מציעה לי לפרוש מזרן ולתרגל, אבל אני אומרת לה שאין לי כוחות. היא מציעה לי לשבת למדיטציה ואני מסבירה לה שאני דרוכה מכדי להצליח להושיב את עצמי כרגע, שאני סוערת מכדי לעזור לעצמי כרגע להגיע לחוף מבטחים.
אבל אז אני נזכרת (אני קופצת פה קדימה אבל לפעמים זה לוקח הרבה זמן) שכל מה שהיא בעצם רוצה עבורי, הדודה הטובה הזאת, הוא שנמצא יחד את הדרך המועילה ביותר למצוא כמה שיותר חופש ברגע הזה. וברגעים שבהם הכל מרגיש בלתי אפשרי, לפעמים הדבר המועיל ביותר שאני יכולה לעשות הוא פשוט לא לעשות דבר.
או אולי יותר מדויק - להניח לניסיון העיקש לעשות, לשנות, לתקן.
כשאני בתוך סערות מהסוג הזה, אני מוצאת שהדברים מתחילים להתבהר רק כשאני מסכימה להניח למלחמה בהם.
אחת המורות שלי פעם ציטטה מישהו חכם (אם מישהו יודע את מי תיפול ברכה על ראשו כי אני לא הצלחתי למצוא), שאמר את הדבר החכם הבא:
מה שקורה קורה.
שום דבר אחר אינו קורה.
כל חלופה למה שקורה היא דמיון, אשליה ותו לא.
ואפשר לעצור פה ולקחת רגע עם שלושת המשפטים הפשוטים האלה.
בעצם, אין לי אפשרות אחרת אלא לתת לדברים להיות בדיוק כמו שהם.
כלומר, האפשרות האחרת היא לא לתת להם להיות בדיוק כפי שהם רק כדי לגלות שהם נשארים כפי שהם אפילו שאני ממש ממש רוצה ומנסה להפוך אותם למשהו אחר. ובדרך לשם להתיש את עצמי בניסיון ולסיים בתחושה שהייתי אמורה לעשות משהו ולא עשיתי אותו וזה כנראה פשוט מוכיח מעל לכל ספק (שוב) שאני מקולקלת.
ואולי בתוך המצב הגם ככה קשה, אני יכולה לפחות להיות שם בשבילי, להחזיק לי את היד. לראות אם אני יכולה לחפש רוך שיאזן קצת את הקושי. לבדוק אם אני יכולה לתת לעצמי רשות פשוט להיות. כמו שאני עכשיו. לנוח לתוך זה. כמה שאפשר.
13/09/2022
טיפ לרגעים של הצפה קשה:
כשאני קמה בהצפה כל כך גדולה שאני מרגישה שאני לא מסוגלת לעשות שום דבר ובטח לא לעלות על המזרן ולהתחיל לתרגל - יש לי טריק.
אני בוחרת מקום ללכת אליו - קובעת עם חברה, בוחרת בית קפה שבא לי לצאת אליו - והולכת ברגל. אם זה מאוד רחוק, אני לוקחת אוטובוס ויורדת תחנה קודם ומטיילת לשם. עם מוזיקה נעימה באוזניות (המלצת האזנה בתגובות) אני מתרכזת רק בללכת. מחשבות ממשיכות לבוא ורגשות עולים ויורדים אבל ההליכה מאפשרת תחושה שאני עושה *משהו* כדי להוציא את עצמי מהסיטואציה. תחושת המסוגלות לאט לאט יכולה להזדחל חזרה ובלי שאשים לב משהו (אולי) יכול להירגע בי.
מוזמנים לשתף בתגובות מה עוזר לכם ברגעים כאלה.
מוזמנים גם להצטרף אלינו ולתרגל יחד את היכולת הזו למצוא, גם אם מתוך סערה גדולה, משהו שאפשר להישען עליו.
נפגשים מחר ב-19:15 ברחוב השוק 7 תל אביב. אם תרצו להגיע או לשמוע פרטים נוספים, מוזמנים לכתוב לי כאן או במספר 0544708034.
אום שלום 🙏
31/08/2022
כבר הרבה זמן שלא כתבתי כאן. אולי זה כי אני מרגישה שבתקופה האחרונה אני לא יודעת איך לעזור לעצמי. אני נמצאת באיזושהי מין הצפה שלא נגמרת, כל פעם מרימה את הראש מעל המים ושוב נשטפת וצוללת חזרה. ואפילו שאני יודעת שאני לא, זה מרגיש כאילו אני היחידה בעולם שעוברת את זה, ושזה כנראה הופך אותי לדפוקה ומקולקלת מעבר לכל תקנה. ומי אני שאסביר למישהו אחר איך לעזור לעצמו.
ואז קרה דבר, וקמתי היום בבוקר לאיזושהי הצפה קיצונית. אי שקט קיצוני, רצון לברוח מהכל, תחושה שאין מקום בעולם שאצליח להרגיש בו בטוחה, מונחת.
למדתי מזמן כבר שקודם כל - קומי, כנסי להתקלח. אני אפילו לא זוכרת את המקלחת היום מרוב שהייתי מנותקת, עסוקה במחשבות שלא מפסיקות לתקוף לי את המוח. אבל קמתי ונכנסתי להתקלח. קמתי עם רצון מטורף לברוח ועם תחושה חזקה שלא משנה לאן אברח זה רק יהיה גרוע יותר. חשבתי לעשות שאכטה אבל השעה תשע בבוקר וגם עישנתי המון בימים האחרונים. חשבתי להכנס ולגלול את הפייסבוק אבל אמרתי לעצמי שזה יחזיק גג שעה ומה עם כל שאר היום שלפני. לא משנה על איזו אפשרות בריחה חשבתי, מהר מאוד הבנתי שמצבי כל כך גרוע שאני לא אצליח לברוח ממנו באף אחת מהדרכים הרגילות.
החלטתי שאני יושבת ומתרגלת מדיטציה.
אז ישבתי וניסיתי לתרגל. תוך בערך חמש שניות פרצתי בבכי ואז נרגעתי לרגע ושוב פרצתי בבכי וחוזר חלילה. עברו כמה דקות כאלה עד שהבנתי שמדיטציה במצב שבו אני נמצאת זה כמו ללמוד לבשל ובתור התחלה להכין קרוקומבוש (קישור בתגובות לטובת מי שלא מכור למאסטר שף).
שמתי לב פתאום שכל הגוף שלי קפוא. לנוע במרחב זו תחושה בלתי נסבלת. רק רציתי להעיף את הגוף שלי ממני. שמתי לב שאני לא מצליחה לנשום עד הסוף. כאילו האוויר נתקע בחצי הדרך.
יש איזה אתר של סרטוני יוגה שאני פונה אליו כשאני מרגישה שאני לא מסוגלת לתרגל בעצמי, או בכלל להישאר רגע לבד עם עצמי. הרמתי את עצמי, ובראש המוח אומר שאני לא מסוגלת, והגוף כואב ומהסס ומפחד, ותפסתי את הלפטופ ופתחתי את האתר וחיפשתי - חרדה - ומצאתי תרגול שהיה נראה לי יחסית רך עם מורה שאני כבר יודעת שהקול שלה מרגיע אותי.
בשעה ורבע הבאות עברתי תהליך של היזכרות. נזכרתי למה אני מלמדת יוגה. נזכרתי למה אני מתרגלת. נזכרתי באפשרויות החדשות שמתגלות, ממש מתוך החושך, מתוך האפילה, כשאני רגע עוצרת. זזה לאט יותר. נושמת, שמה לב שאני נושמת. מרחיבה בעדינות את הגבולות של הנשימה שלי, ובלי לנסות, ממש מעצמה, לאט לאט מתרחבת היכולת שלי לשאת את העולם - לשאת את המחשבות, את הכאבים הפיזיים, את הפחד הבסיסי הזה שפשוט נמצא שם ולא משחרר.
בסוף התרגול המורה הציעה לשבת למדיטציה עם הגב לקיר. היא אמרה - כשיש קיר מאחורינו אנחנו לא צריכים לפחד יותר ממה שיש שם. אנחנו יודעים שאין מאחורינו שום דבר. ושוב בכי, אבל הפעם טוב, משחרר כזה. שום דבר לא אורב לי מאחור, אין ממה להיזהר. והצלחתי לתרגל חמש דקות של מדיטציה. חמש דקות שבהן אני בוכה, וחוזרת בעדינות לנשימה. בוכה, נאבדת במחשבות ואז שמה לב וחוזרת ברכות לנשימה.
להגיד שהכל הסתדר ועכשיו אני חיונית ומלאה באנרגיות? אני לא יכולה להגיד את זה.
אבל למשך שעה ורבע הייתי בתוך הגוף שלי ולא רק נלחמתי בו.
קמתי בבוקר ולא יכולתי לסבול את הקיום שלי, ועכשיו אני בסדר איתו.
ונזכרתי - נזכרתי שגם כשהכל שחור, לאט לאט אפשר למצוא קצת אור. למצוא על מה אפשר להישען, או אפילו רק לחפש. להתחיל ממה שאפשרי לי כרגע, ומשם ללכת לאן שאפשר.
עכשיו אני כותבת ושומעת מוזיקה (המלצת האזנה בתגובות). לפני שעות ספורות זה היה מבחינתי בגדר מדע בדיוני.
שוב ושוב אני לומדת - עם הכאב ועם הצער ועם הנשימה התקועה ועם המחשבות המציפות - תעשי את מה שאני יכולה עכשיו. ולא אכפת לי גם אם זה כמעט כלום. ולאט לאט אולי יפתח איזה מרחב ואפשרויות חדשות יתגלו מתוך החושך.
שוב ושוב אני לומדת לבטוח באפשרות הפשוטה - לנסות. גם כשזה ממש מרגיש ששום דבר טוב לא יכול לקרות. והיום אני מודה לעצמי על זה ולא מבקשת יותר.
