23/01/2024
בחירות עכשיו!
"צאו מהבתים שלכם, צאו מההירדמות, צאו מהפחדים! אני רוני, אני שכלתי אח בשבעה באוקטובר, ואני לא אתייאש. אני לא אתייאש, עד שהוא יעוף, עד שכל הממשלה הזאת תעוף! רצחו את אח שלי, פושעים!" את הדברים האלה זעק אתמול, בצווחות קורעות לב, אחד המפגינים שחסמו את הכניסה לכנסת, בעודו נגרר על ידי שני שוטרים אטומי מבע.
לא הרחק משם, בתוככי המשכן, התפרצו בני משפחות החטופים לוועדת הכספים. הסדרנים ניסו להדוף אותם בכוח, אך לא הצליחו לבלום את נחשול היגון האנושי שנשטף לתוך החדר. "על חמץ פירקתם ממשלה ועל השבויים אתם לא מפרקים?!", קרא בגרון ניחר שחר מור, אחיינו של החטוף אברהם מונדר, לעבר חברי הכנסת. "תפרק את הממשלה עכשיו! לך לראש הממשלה ותגיד לו: על חמץ פירקתי, גם על זה פירקתי!" הוא הטיח ביו"ר הוועדה משה גפני, תזכורת למחלוקת הקטנונית שבעקבותיה פרשה עידית סילמן מהקואליציה הקודמת.
גם בוועדת החוקה, חוק ומשפט סערו הרוחות: "איפה אני חיה, שאני צריכה להתחנן בכנסת שתעשו משהו כדי להשיב את האהובים שלי?" שאלה את הנוכחים דליה קושניר, גיסתם של יאיר ואיתן הורן, המוחזקים ברצועת עזה. שאלתה של קושניר רטורית, אך התשובה עליה בכל זאת לא תיאמן: בישראל. היא חיה בישראל, מדינה שחברי הממשלה שלה מפקירים עשרות אזרחים להינמק בשבי, שבה בני משפחותיהם נאלצים להתחנן ולהידחף כדי להישמע בבית המחוקקים, ושבה אחים שכולים נגררים בכוח הזרוע כשהם מבקשים צדק.
האזינו לנהמה הזאת, כמו לבה רותחת, המבעבעת מתחת לפני השטח רגע לפני התפרצות אדירה. זעם טהור, שהולך ומתגבר לנוכח הניתוק והאטימות הבלתי נתפשים של חברי הקואליציה. רק טיפש גמור מסוגל לחשוב שאפשר לעצום עיניים מול הר הגעש הציבורי הזה ולהמשיך לדרוך על האזרחים כתמול שלשום.
למרבה הצער, בממשלה ובכנסת יושבים לא מעט טיפשים גמורים כאלה בדיוק. למשל, השרה לענייני התיישבות ומשימות לאומיות אורית סטרוק, שנזפה בפעיל ממפלגתה, שהתרעם על המדיניות הכלכלית המופקרת שמובילה הממשלה. "אני מכירה שרים שלא גומרים את החודש... כאלה שהוריהם תומכים בהם כלכלית", שטחה סטרוק את מצוקת אדוני הארץ, ודרשה: "פחות עין הרע, יותר ביקורת עניינית ובונה".
שכרם של השרים, צריך להזכיר, הוא כ–53 אלף שקל בחודש, בימים שבהם עסקים קורסים, עובדים מפוטרים ומילואימניקים מתקשים לרכוש מזון לתינוקות.
הניתוק והאטימות של סטרוק ושל שאר חברי הקואליציה הם סופת ההוריקן שמלבה את הזעם הגובר. זכרו אותם — את האח השכול בכניסה לכנסת, את בני משפחות החטופים שזועקים בדיונים, את אביה של התצפיתנית החטופה לירי אלבג, שבהפגנה מול ביתו של בנימין נתניהו בקיסריה בשבת התחייב: "כל עוד אני חי, רק בתי קברות יירשמו על שמו, כי הם התמלאו בגללו", והוסיף: "מאה ימי חסד ישבתי בשקט, אבל לבי כבר לא יכול, אינני יכול עוד".
דבריו של אלבג מהדהדים את הכרזתו של ראש הממשלה מנחם בגין, שההשלכות הקשות של מלחמת לבנון הראשונה גרמו לו להכריז שאינו יכול עוד ולהתפטר מתפקידו. אבל הממשלה הנוכחית קהה ומושחתת מדי, היא תוכל ותאכל עוד ועוד. ולכן הזעם הרותח עולה ומבעבע: הקולות האלה הם נהמתה של מדינה שלמה, שאינה יכולה עוד.
יוענה גונן
