לירן שגיב לייפדאנס LifeDance with Liran Sagiv

תמיד האמנתי שיש בי את המשהו הזה שבזכותו אוכל לפרוש כנפיים ולעוף.
את אותה האמונה שהכל אפשרי!
לא שהכל קל או שאין פחד. להיפך, יש רגעים שבהם החיים מערערים אותנו,
אבל הם לא בהכרח מגדירים את מי שנהיה אחריהם.

בדיוק לפני שנה, האמונה הזו הפכה לרגש.
מעין תחושה חזקה, שרחוקה מלהיות רציונאלית, שאני חייבת לזוז מהמקום אליו הייתי רגילה ושאליו התנקזו תחושות הפחד והכאב, מקום שהחוקים בו היו מאוד ברורים וכך גם לכל יציאה מגבולות הגזרה, היתה השלכה.
ואם אקח את הדימוי הזה לעולם התנועה שאני כל כך אוהבת או לגוף שאני כל כך מאמינה בו,
זה היה נראה כמו זוג רגליים מקובעות על הקרקע וזוג כנפיים המונחות על כתפיי, דוממות אבל עוצמתיות, מוחזקות אבל רק מחכות לרגע בו אתן להן את היכולת להרפות ולשחרר.

בדיעבד, אני חושבת שהכנפיים הללו היו שם תמיד, אבל רוב הזמן פשוט לא הרגשתי אותן.
הכנפיים שמסמלות את הכוחות שכבר היו קיימים בתוכי, שמעידות על היכולת להתרומם, יכולת שעזרה לי להרים את הראש אחרי שבמשך שנים הורידו לי אותו שוב ושוב מטה.
אותן זוג כנפיים שחיזקו לי את האמונה בעצמי שיש לי יכולת לקום גם כשבתוכי נמצאת הידיעה שאפול שוב אל הקרקע המהודקת.

שנה אחרי, אני יכולה לומר שהחיים בצד השני לא הפכו פשוטים יותר.
יש בהם עדיין פחדים, התמודדויות, חוסר ודאות ורגעים שבהם
הקרקע שוב מתערערת. אבל משהו אחד השתנה מהיסוד,
אף אחד אחר
כבר לא מחזיק
את הכנפיים שלי.

היום אני ברשות עצמי.
אני בוחרת לאן ללכת, מתי לעצור,
מתי לשנות כיוון ומתי פשוט לתת לעצמי להיות.
אני יכולה לאהוב, להישען, לבקש עזרה ולרצות שיהיו אנשים לצידי,
אבל אני כבר לא צריכה שמישהו אחר יחזיק אותי כדי להרגיש שאני יכולה לעוף.

וזו המשמעות של חופש עבורי היום.
לא חיים בלי פחד, לא שמיים בלי סערות ולא הבטחה שלעולם לא אפול.
אלא הידיעה, שגם כשהקרקע נשמטת, יש בי משהו ששייך רק לי.
משהו שאף אחד לא יכול לקחת ממני.
הכנפיים שלי.
והפעם,
אני זו שמחליטה מתי לפרוש אותן.

#גוףונפש #תרפיה #ריקוד #פרידה #להתחילמחדש

המרחק בינך לבין החיים שאת רוצה קטן יותר ממה שנדמה לך.

לפעמים אנחנו פוגשים מישהו שנראה לנו כל כך יפה, כל כך מיוחד, כל כך רחוק מאיך שאנחנו רואים את עצמנו...
אבל האמת היא, שלא האדם שמולנו יוצר את המרחק. המרחק נוצר מהרגע שבו אנחנו מתחילים להאמין שאנחנו פחות, כשאנחנו לא מצליחים לראות את הערך של עצמנו.

כמה פעמים ויתרנו על הזדמנות או על חלום, לא כי לא היינו מספיק טובים, אלא כי שכנענו את עצמנו שאנחנו לא ראויים?

כשאנחנו מאמינים שאנחנו "לא מספיק", אנחנו מתחילים לראות את כולם כ"מושלמים" וכשכולם מושלמים, ברוב המקרים, נרגיש שאנחנו פחות.

אבל להרגיש ראוי, לא מתחיל בזה שנקבל אישורים מהסביבה. להרגיש ראוי, זה תהליך שמתחיל בהתבוננות פנימה, במערכת היחסים שלנו עם עצמנו, וממשיך למקום בו אנחנו משנים את הקול הפנימי ומפסיקים להילחם במי שאנחנו.
תהליך בו אנחנו מקלפים שכבה ועוד שכבה, מצליחים לראות את מה שכן ומשחררים את הכמיהה לנסות להפוך להיות מישהו אחר.

ורק אז, הפער בין מי שחשבנו שאנחנו, לבין מי שאנחנו באמת, מצטמצם. וזה מרגיש כמעט כמו להיוולד מחדש. בלי להתנצל, בלי להסתתר, נקיים מבושה או חרטה,
ויכולים לראות את כל ההצלחות והאכזבות, ממש כמו האור הראשון אחרי עלות השחר.

ואולי הדבר הכי חשוב בכל הסיפור, זה שנופלת הבנה ברורה וחדה יותר מאי פעם, שהמקום שאליו כל כך רצינו להשתייך, הוא לא מקום חיצוני, הוא המקום שקיים בתוכנו.
ושלא חסר בנו דבר כדי להרגיש ראויים, הדבר היחיד שחסר, הוא להאמין בזה.

לפני שנה חשבתי שאני כותבת כדי להסביר.
להסביר מה עברתי. להסביר למה בחרתי. להסביר את מה שכל כך הרבה שנים אפילו אני לא הצלחתי להסביר לעצמי.
בדיעבד אני מבינה שלא כתבתי כדי לשכנע אף אחד. כתבתי כדי לשמוע את עצמי.
כל פוסט היה עוד חלק בפאזל. עוד שכבה שהתקלפה. עוד רגע שבו האמת שלי הפכה ברורה יותר.
לאט לאט הבנתי שהכתיבה לא שינתה את העבר. היא שינתה את מערכת היחסים שלי איתו.
היא עזרה לי לראות שלא איבדתי את עצמי ביום אחד. וגם לא מצאתי את עצמי ביום אחד. זה היה תהליך שקט, ארוך, כמעט בלתי נראה.
אישה שהתקרבה לעצמה. הקשיבה לגוף שלה. הפסיקה להתווכח עם התחושות שלה. והבינה שהיא כבר לא יכולה להמשיך לחיות חיים שלא מתאימים למי שהיא הפכה להיות.
פעם הרגשתי שאני חייבת לספר את האמת שלי. היום אני כבר לא.
לא כי היא השתנתה. אלא כי אני כבר לא זקוקה לאישור של אף אחד כדי לדעת שהיא קיימת.
האמת שלי מתקיימת גם כשאני שותקת. היא נמצאת בבחירות שלי. בגבולות שלי. בשקט שלי. בחופש שבניתי לעצמי. בחיים החדשים שבחרתי באומץ, גם כשהלב רעד.
אם יש משהו שהשנה הזאת לימדה אותי, זה שהריפוי לא מתחיל ברגע שבו מפסיק לכאוב. הוא מתחיל ברגע שבו מפסיקים להתרחק מעצמנו.
והיום, כשאני מסתכלת על האישה שהייתי לפני שנה, אני לא מרגישה כעס. רק חמלה.
היא עשתה הכי טוב שידעה. והיא הייתה אמיצה מספיק כדי לבחור בחיים אחרים.
והבחירה הזו... היא המתנה הכי גדולה שנתתי לעצמי.