02/04/2026
היכננו לכם פוסט שעונה על השאלה החשובה:
*מדוע החזרה למעמדה הישן של סרייה א' היא אשליה וכמעט בלתי אפשרית?*
האם לדעתכם העובדות האלה מהוות גורמים להחמרת הרמה של הנבחרת גם? ואיזה סיבות לדעתכם הכי משפיעות?
1. כדורגל הפך לעניין של כסף. גם אם יש רעיונות חדשים, הרעיונות האלה זקוקים לשחקנים ומאמנים כדי ליישם אותם, זקוקים לאקדמיות שיכשירו שחקנים צעירים, ולמתקני אימון ברמה הגבוהה ביותר — שהם יקרים מאוד. לכן כסף הוא הכול בכדורגל של היום.
כעת, מבחינת זכויות השידור באיטליה — אלוף הסרייה א' מקבל פחות מקבוצות שיורדות ליגה מהפרמייר ליג האנגלי. אם נסתכל על דירוג ההכנסות מזכויות שידור עולמיות, נבחין שאין אף קבוצה איטלקית בעשרת הראשונים. אינטר ממוקמת במקום ה-11, ואסטון וילה מקבלת יותר מיובנטוס ומילאן. אבל לפני קלצ'יופולי, יובנטוס הייתה שלישית, מילאן חמישית ואינטר שביעית, ושאר הקבוצות האיטלקיות היו תמיד בין העשרים הראשונות.
2. מספר הקבוצות שמגיעות לגמר ליגת האלופות אינו משקף את הצלחת הליגה שמהם הן באות. למשל, ניצחון פריז בליגת האלופות לא אומר שהליגה הצרפתית מוצלחת. אלא *מיעוט* הקבוצות המגיעות לגמרים אכן משקף את *הכישלון* של הליגה. בעשר השנים האחרונות ראינו רק את אינטר ויובנטוס בולטות באירופה, פעמים מעטות בלבד.
3. מתוך רשימת חמישים השחקנים בעלי הערך הגבוה ביותר בעולם, לפי טרנספרמרקט, רק שחקן אחד משחק בסרייה א' — הטורקי קנאן ילדיז מיובנטוס, הממוקם במקום ה-36. וייתכן שיעזוב אם יובנטוס לא תעפיל לליגת האלופות לעונה הבאה.
4. בין הקבוצות המשלמות סכומים גדולים (כמו ריאל, ברצלונה, סיטי, יונייטד ובאיירן) אין אף קבוצה המעוניינת בשחקן איטלקי (חוץ מהשוער דונארומה). זה מעיד על כך שאיכות השחקנים האיטלקים שהייתה קיימת בעבר פשוט אינה עוד.
5. **לגבי הכלכלה של הסרייה א'**, על פי אתר קלצ'יו פינאנצה, הבעיה של האיטלקים מאז קלצ'יופולי (2006) ועד היום — עברו עליהם 20 שנה — היא שלא ביצעו כל שינוי ניהולי, מסחרי או כלכלי הנדרש כראוי. הם עדיין נשענים על מכירת כמה שחקנים צעירים כדי לאזן את הדוחות הכספיים, על זכויות שידור, ועל שחקנים שכבר לא נרצו באירופה בקבוצות הגדולות ונאלצו לבוא לשחק באיטליה בשכר נמוך יותר ובפחות יוקרה — (שחקנים בדעיכה). לדוגמה, לוקה מודריץ', אחרי שריאל מדריד לא רצתה לחדש את החוזה שלו, עבר למילאן כקבוצה בעלת היסטוריה גדולה, שם יוכל לשמור על ערכו הספורטיבי, וכן הקבוצה מסוגלת לשלם לו סכומים צנועים.
6. **לגבי נושא השחקנים הצעירים**, הממוצע הגיל הנמוך ביותר בסרייה א' שייך לפארמה — 24.3. אבל בהשוואה לליגה האנגלית, הממוצע הנמוך ביותר שייך לצ'לסי; בספרד לברצלונה; ובגרמניה ללליפציג. המשמעות היא שבליגות האנגלית, הספרדית והגרמנית, הצעירים מקבלים הזדמנויות בקבוצות המתמודדות על אליפות ועל העפלות לצ'מפיונז ליג. באיטליה לעומת זאת, הממוצע הנמוך ביותר נמצא בקבוצות השואפות רק להימנע מירידה. לעומת בקבוצות החזקות כמו יובנטוס, אינטר ומילאן, המאמנים שלהם לחוצים שאינם מוכנים לסכן תוצאות למען הצעירים ולמען העתיד — אלא מעדיפים את עתידם המקצועי האישי, כי כל סדרת תוצאות שליליות עלולה להביא לפיטוריהם.
7. תוך הבנה שיש מאמנים איטלקים מצוינים, אבל כשמגיעים לאמת, מה שקורה הוא שנשיאי הקבוצות מתערבים בהחלטותי מאמנים אלו, ושוק ההעברות פועל נגד בקשותיהם, קורים מתחים פנימיים נגד המאמן, פיטורין אחרי הפסד ראשון או שני. או אפילו פיטורין מבלי לתת להם הזדמנות אמיתית, או שהם יוצאים לאמן בליגות אחרות מחוץ לאיטליה.
8. לפני חוק הפייר פליי הפיננסי, משפחות עשירות מימנו קבוצות באיטליה — אחת הסיבות שהייתה לנו הליגה הטובה בעולם. אחרי החוק הזה, ההסתמכות היא רק על תעשיית הכדורגל עצמה ועל הישגים. מאז, כל ליגה הצליחה בדרכה: האנגלים קנו את הטובים בעולם, הספרדים התאוששו מבעיות כלכליות שאיימו לפשוט את רגלי קבוצותיהם, והגרמנים הביאו את רעיונות האקדמיות — שחקן מתחיל בגיל 16, וכשמגיע לגיל 22 נמכר ב-100 מיליון. אף ממשלות תומכות בליגות שלהן מבחינה כלכלית — חוץ מאיטליה, שדווקא מקבלת החלטות נגד הליגה שלה.
**הרעיונות לפתרונות** שמועלים אינם הופכים למציאות בשטח. הפחד של הציבור האיטלקי אינו רק "איך נחזור לפסגה" אלא "שהליגה הפורטוגזית לא תהפוך למצליחה יותר מהליגה איטלקית".
מספיק לדעת שטוטנהאם מרוויחה ממשחק אחד יותר ממילאן ואינטר יחד.
אילמטים כמו מתח בתוך האצטדיון במשחקים. היעדר רמה יציבה — והרגשה שמדובר במשחקים מתקופה ישנה. והצופה הוא רק מי שמעריץ. כלומר הליגה אינה אטרקטיבית. מה שאומר שיש בעיה במוצר הכדורגלי האילטקי. ותנודות רמת השחקנים גורמות לקבוצות האירופיות לא להתעניין בהם.
**לבסוף**, גם אם יש הישגים אירופיים אינדיבידואליים לקבוצות — זה לא הופך את הליגה עצמה למצליחה. לדוגמה, הישגי פריז ובאיירן מינכן לא הופכים את הליגה הצרפתית והגרמנית למצליחה יותר מהאנגלית והספרדית. כך גם לגבי הקבוצות האיטלקיות שמבריקות לעיתים באירופה.