NamiGo גל שליו - מאמנת כושר אישית והכנה לטרקים

יש רגעים כמאמנת שעושים לי ממש טוב:

השבוע קיבלתי הודעה מרגשת מאודי, בן 70, שחזר מטיפוס על הקילימנג'רו.
הוא טיפס יחד עם בנו עמיחי, בן 42.
אבא ובן, בדרך לפסגה הגבוהה באפריקה. חוויה של פעם בחיים.

אודי יצא לטרק עם חברת טיולי רדיוס - Radius Tours (Yoel Sterling), שהמליצה לו להגיע אליי להכנה פיזית לקראת המסע, ועל כך תודה על האמון ושיתוף הפעולה.

אודי עשה את ההכנה ברצינות, בהתמדה ובמחויבות מלאה, ויצא להגשים חלום.
כך הוא כתב לי אחרי כשחזר:

"שלום גל.
חזרתי השבוע מהטיפוס לקלימנג'רו.
היה מדהים, מאתגר ומספק ביותר.
אני רוצה להודות לך על תוכנית אימונים שהכינה אותי כראוי למשימה.
אני חושב שבלי זה לא הייתי מצליח.
הענקת לי מתנה שלא תסולא בפז.
ועל כך תודה גדולה.
אודי."

קלימנג'רו הוא לא עוד טרק.
זה הר בגובה 5,895 מטר.
חמצן דליל.
עייפות מצטברת.
אתגר פיזי אמיתי ואתגר מנטלי לא פחות.

ובגיל 70, לעמוד בפסגה לצד הבן שלך, זה רגע שמספר סיפור שלם.
על בחירה לא לעצור.
על הכנה נכונה.
על אמונה בגוף בגיל שבו אחרים כבר מוותרים.

אודי, איזו זכות הייתה לי להיות חלק מהדרך שלך לפסגה.
ריגשת אותי מאוד בשיתוף שלך.

אם גם לכם יש חלום על טרק מאתגר, פסגה או יעד שנראה רחוק,
הכנה מתאימה יכולה להיות ההבדל בין “אולי” לבין “עשיתי את זה!”.

מוזמנים לאתר שלי לפרטים על תוכנית ההכנה לטרקים:
👉 https://galshalev33.wixsite.com/-site

כבר 15 שנים מתאמנת פעם בשבוע בפינגפונג. ויש תוצאות :)

חייבת לשתף במשהו מרגש שקרה לי הרגע!
הגיעה אלי לווטסאפ, אמא של ילדה בת 8, שקבעה איתי אימון לבת שלה שחולמת לעשות גלגלון.
לאחר שקבענו אימון, שאלתי אותה איך הגיעה אלי.
רגילה לתשובות כמו "קבלתי המלצה מחברה שהבת שלה מתאמנת אצלך" "ראיתי המלצה עליך בפייסבוק" "חיפשתי בגוגל ושמך עלה".
אבל מה שהאמא ענתה הפתיע אותי במיוחד! (ראו תמונה מצורפת).
צ'ט GPT בכבודו ובעצמו המליץ עלי!
זה ריגש אותי אפילו יותר מפרגון של משהו אנושי שהיה אצלי באימון 🤣
מודה שעד לא מזמן חששתי להשתמש בשירותיו ולאחרונה הוא ואני התיידדנו ומתייעצת איתו המון.
אולי הוא מפרגן לי כי אני מפרגנת לו?
אז אפילו צ'ט GPT יודע שאני מאמנת ילדים, שמתאימה את האימון לצרכים והחלומות של כל ילד!
כל אימון עם ילד/ילדה חדשים שמגיעים אלי, נפתח בשאלה: "מה הכי היית רוצה לשפר בתחום הכושר?" ולשם אנחנו מכוונים!
אז אם לילד שלכם יש חלום כזה, אני כאן לעזור לו להגשים אותו! מוזמנים באהבה ❤️
מוזמנים גם לבקר באתר שלי ולקרוא עוד אודות אימוני ילדים ושאר האימונים שאני מאמנת:
galshalev33.wixsite.com

טיול מקסים של 3 לילות מבאר אורה ועד אילת.
חלק מהמסלול צעדנו על שביל ישראל בשילוב שבילים נוספים.
הליכה מאתגרת של 40 קמ ב 3 ימי הליכה.
כ 700 מ' עלייה ממוצעת ביום ו 700 ירידה ביום.
בהחלט הכנה מצויינת לטרק אלפיני למי שמתכנן!
הנופים נהדרים של הרי אילת והחום היה נסבל בהחלט ולפעמים אפילו נעים.
ישנו בשטח באוהלים והשתמשנו בשירות הקפצת תיקים ואוכל שלנו שנשמר בקרור במהלך היום.
לא זול, אבל פתרון טוב לסחיבת ציוד כבד.
העלות לאדם כולל לינה במאהל בלילה הראשון, הקפצות, דלק ואוכל שהבאנו היתה 1000 שח לאדם ל 3 לילות.

עונת הטרקים באירופה, בקילימנג'רו מרכז אסיה והקווקז מתקרבת!
בכל שנה אני מאמנת אנשים רבים לקראת הטרק שלהם, וגם מתאמנת בעצמי לקראת הטרק שלי. מדובר בתוכנית אימונים ייחודית שבניתי, מתוך האהבה שלי לטרקים והניסיון הרב שלי בטרקים שעשיתי בכל העולם, והידע שלי כמאמנת כושר.
השנה אני יוצאת עם הבן שלי בן ה-18, בדיוק כשמסיים את הבגרות האחרונה שלו לאוסטריה לטרק של 10 ימים בשם דרך הנשר.
מאוד מתרגשים לקראתו!
אם גם אתם יוצאים לטרק השנה, כדאי כבר להתחיל להתכונן גם מבחינת קניית הציוד וגם מבחינת הכושר.
רשימת ציוד מפורטת לטרק בבקתה תוכלו למצוא כאן:
https://galshalev33.wixsite.com/-site/post/מה-צריך-לקחת-לטרק-הכולל-לינה-בבקתות

מתי כדאי להתחיל להתאמן לקראת הטרק?
למי שאינו בכושר - מומלץ להתחיל בהכנה לפחות חודשיים לפני הטרק.
לבעלי כושר (המתאמנים לפחות פעמיים בשבוע תרגול שרירים ותרגול אירובי) - מומלץ לבצע תרגול ממוקד בחודש שלפני הטרק.

למה צריך אימון הכנה ייחודי לטרק?
בעיקר כדי להפוך האתגר בטרק מסבל אפשרי להנאה מובטחת!
יש סיכוי שהמאמץ הנדרש בטרק, המאלץ אותנו להתמודד עם אתגרים רבים בו זמנית, שהגוף אינו מורגל בהם, יהפוך לבלתי נסבל או יגרום חלילה לפציעה. ניתן למנוע זאת מאוד בקלות עם הכנה מתאימה.

מה כולל אימון הכנה לטרק?
חימום לתחילת יום טרק,
תרגול על גבעת אימונים: ביצוע נכון של עליות וירידות,
כיצד ללכת נכון עם מקלות ההליכה,
תרגול של נשימות יעילות בעלייה,
תרגילים לחיזוק שרירי הרגליים (גב, ירכיים ושוקיים),
עבודה על שיווי משקל,
עבודה על סיבולת לב ריאה,
איך כדאי לעשות אימון מדרגות,
תרגילי מתיחות לסוף טרק
בסוף האימון תקבלו תוכנית אימונים אישית להמשך עבודה עצמית.

מוזמנים לקרוא עוד באתר שלי, ולקבל טיפים רבים בנושא טרקים:
איך מומלץ לעשות אימון מדרגות,
מדוע מומלץ ללכת עם מקלות הליכה וללמוד ללכת איתן נכון,
איך להתמודד עם הקושי הפיזי והמנטלי בטרק ועוד!
https://galshalev33.wixsite.com/-site

בשבת האחרונה, טיילתי בפעם השלישית בנחל דרגה (דרג'ה) הזורם בצפון מדבר יהודה לעבר ים המלח.
מסלול זה, הוא מהקשים ביותר בארץ ומיועד למיטיבי לכת ברמה גבוהה.
אורכו 6 ק"מ והוא הוא חוצה 30 מפלים, ובסוף רב המפלים יש גב עם מים אותו חוצים בשחייה.
כדי לעשות את המסלול הזה, חובה להצטייד בחבל טוב ותקני באורך 30 מ' עבור המפלים שמצריכים שימוש בחבל.
גובהו של הגבוה שבמפלים הוא כ-11 מ'.
בכל מפל שמצריך שימוש בחבל, יש נקודת עגינה, שבה יש להשחיל את החבל ולרדת בחבל כפול (שני קצות החבל נמצאים בתחתית המפל) – כך ניתן למשוך את החבל למטה בסיום הירידה ולהמשיך איתו למפל הבא.
למסלול יש להזמין מקום מראש (יש מספר מקומות מוגבל בכל יום) ופקח בתחילת המסלול בודק שנרשמתם וגם ומוודא שהבאתם את החבל כנדרש.
משך ההליכה במסלול הוא בין 6-8 שעות, אך לעיתים יש פקקים בגלל קבוצות מטיילים רבות שמגיעות למסלול, היורדות באיטיות בכל מפל, שכן הירידה דורשת תשומת לב רבה ומאתגרת פיזית.
בפעמיים הראשונות שעשיתי את המסלול, הגעתי אליו בחודש מאי, שזה החודש האחרון שניתן לעשות את המסלול לפני הקיץ. בקיץ גם חם מידי וגם המים שעומדים בגבים הופכים מצחינים, שחורים ובלתי נסבלים לשחייה.
הפעם בחרתי לצאת ביום חם יחסית לעונה ולאחרונה הוחלפו המים בגבים, בשל השטפונות. כמוני חשבו עוד מטיילים רבים והמסלול היה עמוס ביותר.
יצאתי לטיול עם אבי, השותף הקבוע שלי לטיולים, ולמזלי הוא הביא לי בהפתעה חליפת גלישה. בלעדייה אני מניחה שהייתי סובלת ממש מהקור.
המים בגבים היו קרים, ולאורך כל המסלול נכנסים ויוצאים מהם ולכן הולכים רטובים כל הזמן. המסלול היה מוצל לחלוטין ולמרות שהיה חם בחוץ זה לא הורגש. בעת ההליכה או הירידה בחבלים היה פחות קר בשל המאמץ, אבל בהמתנה בין מפל למפל כולנו קפאנו מקור וראינו מסביבנו המון שיניים נוקשות.
היה קטע משעשע, שבו היה נדמה לכולם שסיימנו עם המים במסלול, כי הגענו למקטע של 10 דקות שלא היו בו גבים יותר. אפילו היו כמה דקות של שמש, שבהן כולם הורידו את כל הבגדים הרטובים והתחרדנו בשמש, אבל אז בהמשך המסלול, הגענו ל-10 מפלים נוספים וכולם שכבר היו באווירת סוף קורס, התחילו לקטר בצוותא ששוב נקפא מקור 😊
האדרנלין במסלול הזה בשיא כל הזמן! הירידה בחבלים או ביתדות שהיו במקום היתה מאתגרת ומהנה.
למרות שזו הפעם השלישית שלי במסלול, עדיין התרגשתי והיו קטעים שלא היו לי קלים בכלל.
בעיני זה אחד המסלולים השווים שיש בארץ, למי שמחפש אתגר וריגוש. המסלול לא מתאים לילדים, שלא מורגלים לרדת עם חבל בכח ידיים.
אין תמונות מהמסלול עצמו רק מתחילתו, כי לא רצינו להוציא את הטלפון מהתיק, שם היה ארוז היטב שלא ירטב מהמים.

בשבת האחרונה יצאנו לטיול יום למיטיבי לכת באזור המכתש הקטן.
ירדנו בנחל עקרבים ועלינו בנחל מצלעות. נופי מדבר קסומים ומזג אוויר מעולה!
יצאנו בהרכב מצומצם ומבחינתי הטיול היה הגשמת חלום:
אבי (זה שבדרך כלל יוזם ומארגן למופת את כל המסלולים שלנו) ויובל (הבן שלי) ואני.
כשיובל היה בן 13 (לפני 4 שנים) הוא שאל אותי: "אמא למה את לא לוקחת אותי לטרקים?"
עניתי שהטרקים שאני עושה, הם קשים פיזית, וגם דורשים לקחת תיק כבד על הגב ושלא בטוח שהוא ייהנה מזה.
יובל ביקש לבדוק ולהחליט בעצמו.
החלטתי שהכי נכון יהיה לצאת לטיול של יומיים, עם לינה בשטח ולראות איך יובל מסתדר.
פרסמתי מודעה בפייסבוק שאני מחפשת שותפים, הורה וילד לחוות איתנו יחד את הטרק הראשון
ומי שענה על המודעה היה אבי, שאמר רוצה לטייל עם הבת שלו, וככה בעצם הכרנו ומאז מטיילים יחד בהרכבים שונים.
יצאנו לטיול ועשיתי טעות, שליובל היו על הגב 8 ק"ג והוא היה ממש קטן פיזית ו 8 ק"ג היו קצת יותר מידי עבורו. הוא צלח את הטרק בגבורה, אבל בסופו אמר: "אמא צדקת. זה באמת קשה".
מאז לא טיילנו טיולים רציניים יחד ואני כעסתי על עצמי שהגזמתי ככה בטיול הראשון שלו.
מאז יובל גדל, והוא כבר בן 17! הוא גם התאושש מהטראומה שעשיתי לו וביקש לצאת שוב לטיול מיטיבי לכת.
זו היתה סגירת מעגל, שגם הטיול הפעם היה עם אבי :)
הטיול שנבחר הוא טיול יום, שאמנם טיול קשה טכנית, אבל בלי תיק כבד על הגב. רק 5 ק"ג (מים ואוכל).
קצת חששתי איך יהיה ליובל כי הוא לא עושה הרבה ספורט בשגרה שלו ולא ממש ידעתי להעריך את הכושר שלו, אבל חיכתה לי הפתעה נהדרת!
הטיול לא היה קל בכלל. 13 ק"מ. 700 מ' עלייה ו 700 מ' ירידה וקשה טכנית – לא מעט בולדרים שדרשו מיומנות ובנוסף הלכנו די מהר וללא הפסקות רבות.
יובל הלך נפלא בלי לקטר על הקושי וגם ממש נהנה!
הלכנו 6 ורבע שעות מאומצות, בקצב מהיר ולקראת הסוף הרגשתי שהרגליים שלי כבר ממש עייפות מהמאמץ. כשאבי שאל אם בא לנו הפסקה ואני עניתי שכן, יובל שאל "למה הפסקה? כבר בקרוב מגיעים" 😊 בקיצור עקף אותי בסיבוב 😊
כשחזרנו הביתה, היו לנו כ 10 דק' הליכה מהכביש בו אבי הוריד אותנו ופתאום יובל התחיל לרוץ.
התחיל בריצה קלה ואני לצידו. לאט לאט הגביר את הקצב ולקינוח סיים בספרינט מטורף שלא הצלחתי להשיג אותו!
אין לי מושג מאיפה זה בא, אבל נראה לי שמצאתי לי שותף לטרק הבא שלי לחול ושאני יכולה להפסיק לקנא בכל ההורים שיוצאים לטרק עם הילדים שלהם 😊

כמו בכל שנה עושה סיכום בתמונות, של חוויות שהיו לי בשנה החולפת.
החודשים האחרונים של השנה היו קשים, אבל בוחרת לסכם עם הרגעים הטובים שבהם חייכתי והיו לא מעט כאלה.
השנה הספקתי לא מעט להיות בחו"ל.
כאילו ידעתי שבקרוב יהיה קצת יותר מסובך לצאת מהארץ.
טיילתי טיול ג'יפים נפלא בחודש פברואר בירדן עם Oren Gavish אהובי, כשעוד היה הגיוני לטייל שם.
במרץ היתה לי חופשת סקי מאתגרת וקסומה בצרפת עם יובלי.
במאי יצאתי על תקן עוזרת הפקה ומאמנת כושר לפסטיבל ברידג'.
נהנתי גם ממשחקי ברידג' (אני שחקנית ברדיג' ב-12 שנים האחרונות)
וגם מלאמן בכל בוקר את משתתפי הפסטיבל וללוות את הטיולים המאורגנים.
זו הייתי חוויה נהדרת, שפתחה הזדמנות מדהימה עבורי:
קבלתי הצעה מאסף לנגי, מנהל מועדון הברידג' שאליו אני שייכת (מועדון אביבים), שניהל גם את הפסטיבל וראה את כישורי ההוראה שלי, כשאימנתי את האנשים בפסטיבל, להתחיל ללמד ברידג' בנוסף לאימוני הכושר!
שמחתי מאוד על ההצעה כי בהחלט זה עבר בראשי, שזה משהו שאשמח לעשות ושאני יכולה להיות טובה בו. אסף חנך אותי אישית, כדי שאוכל להתחיל ללמד במהרה ומאז אני מלמדת במספר מקומות ונהנית מזה ממש!
לומדת בכל שעה פנויה שלי עוד ועוד ברידג' וכל שמתמקצעת ההשגים שלי בתחרויות משתפרים ואף זכיתי במקום מאוד מכובד בתחרות ארצית שהיתה לא מזמן!
במקביל ממשיכה לאמן אימוני כושר ילדים ומבוגרים ולהכין אנשים לטרקים ונהנית מאוד מהשילוב של שני התחומים שבעיני מאוד משלימים זה את זה: האחד משפר את יכולות הגוף והשני את יכולות המח.
מאחלת לעצמי שבגם בשנה זו אזכה לשלב את שני התחומים.
ביולי יצאתי לטרק השנתי שלי בשוויץ והלכתי במשך 3 שבועות ברצף באלפים כשכל יום עליתי בממוצע 1000 מ' וירדתי 1000 מ' סה"כ הלכתי 300 ק"מ בטרק ועליתי גובה מצטבר של 20,000 מ' וירדתי 20,000 מ'. טרק מאוד מאתגר וסיימתי אותו עם המון חוויות ותחושת עוצמה אדירה.
מקווה שהשנה אוכל לעשות טרק נוסף למרות המצב.
שתהיה שנה נהדרת לכולנו.

זה נכון. המצב בארץ קשה ועצוב ומעורר אצל רבים מצב רוח לא טוב ואפילו חרדות.
רבים מאיתנו מתכנסים בתוך עצמם. ממשיכים בשגרה כי אין ברירה, ללא שמחת חיים. עושים פחות ספורט... אוכלים פחות בריא.... כי מרגישים שאין טעם להשקיע בעצמנו.
לאט לאט אנחנו נשחקים. גם נפשית וגם פיזית. ובעצם נכנסים למעגל לא טוב, שבו המצב רק מחמיר.
מה יכול לעזור במצב הזה?
למצוא כמה שיותר שוברי שגרה ודברים טובים שנעשה למען עצמינו או למען אחרים, שיכניסו קצת שמחה ואופטימיות לשגרה הלא נעימה הזו, שמצב המלחמה מייצר.
שוברי השגרה לא צריכים להיות גרנדיוזים.
הם צריכים להתחיל מאוד בקטן.
כל משהו קטן וטוב שנעשה למען עצמנו יתחיל לייצר מעגל חיובי, שבו מצב הרוח מעט ישתפר וככל שהוא ישתפר, נוכל להמשיך בעשייה חיובית ולהתרומם מהבור אליו שקענו.
אפשר לעשות בילוי זוגי או משפחתי, כמו לצאת להצגה או סרט, או ארוחה טובה במסעדה.
או כמובן לבחור בלהעניק לגוף ולנפש שלנו קצת אהבה:
ע"י טיפול נפשי או פיזי, או ע"י אימון גופני בבית או בחוץ שלעיתים עוזר יותר מפסיכולוג (אני מצטטת מתאמנת שלי שככה אמרה בסוף האימון).
אתם בטח שואלים את עצמכם למי בכלל יש כח לצאת לאימון בדיכאון הזה? ומה זה בכלל יעזור?
זה נכון שלגייס מוטבציה ולהתחיל זה קשה, אבל אם תתגברו על המכשול הזה, המון דברים טובים יכולים לקרות אפילו מאימון קצרצר כגון לעלות כמה קומות ברגל כל יום, או הליכה בטבע:
אימון גופני מזרים המון חומרים טובים בגוף, שמשפרים את מצב הרוח ועוזרים לפרוק מתחים שהצטברו.
איך זה קורה?
באימון או הליכה רגלית מופרשים:
1. אנדרופינים - מווסתים את מצב הרוח. משוחררים לדם מבלוטת יותרת המוח באופן טבעי, ובכך מביאים תחושת שיכוך כאב ונותים תחושת אופוריה. תחושה אפילו לפעמים ממכרת. ואין כמו להתמכר לספורט. אחת שיודעת 😊
2. קורטיזול - הורמון דחק, אותו משחרר המוח. מעלה את רמת העוררות ומשרה מצב רוח מרומם.
3. אדרנלין - מדענים טוענים שמעבר לכך שהוא גורם לתחושת ערנות מוגברת, עליה בלחץ הדם ובדופק, הפרשתו גורמת גם להשפעות על מערכת העצבים ושיפור מצב הרוח.
למי שקשה להניע, אני פה לעזור 😊 מומחית במתן מוטיבציה!
המתאמנים שלי מדווחים שזה ממש משפר להם את מצב הרוח! ויוצאים מהאימון עם חיוך גדול!
ויש כאלה שמתחילים לחשוב על טרק בקיץ ובאים להכנה לטרק.
היום למשל יצאתי עם אחיותיי לאימון הכנה לטרק ולמדנו איך ללכת עם מקלות ההליכה בגבעות של געש וזה היה שובר שגרה נהדר לכולנו.

מוזמנים לבקר באתר שלי:
https://galshalev33.wixsite.com/-site

מה עושים כשמגיע קטע ממש מפחיד בטרק?
שלשום הייתי בטיול בנחל תחמסן ונחל פרס אחרי זמן רב, שלא טיילתי. למעשה לא טיילתי מאז הטרק שלי לשוויץ ואיטליה ביולי.
יצאנו חבורה מקסימה של 8 מיטיבי לכת והיה טיול נפלא מבחינת מזג אוויר, הנופים והחברה.
המסלול ברובו אינו קשה, למעט קטע אחד שידענו שיהיה מעט מסוכן ומאתגר ואחד מהחבורה הביא איתו חבל ורתמה ליתר בטחון.
כשהגענו למקטע הזה, היה קשה לראות מה באמת הקושי הצפוי, כי לא ראו מלמעלה את כל המקטע, אבל אחת מהחבורה אמרה שיש לה פחד גבהים קל ומאוד חששה להתחיל במקטע בעיקר כי ידעה שהוא מסוכן. כמובן שגם היה פחד מהלא ידוע.
עצרנו והוצאנו את החבל והרתמה והיא נקשרה אליו, אבל עדיין זה נראה לה מפחיד ולא היה לה ברור איך בדיוק היא עושה את זה. החבל לא עזר בירידה, רק שמר עליה שלא תיפול מהמצוק ממנו ירדנו. הפחד שלה מיד הזכיר לי את רגעי האימה בטרק שלי, שבו הייתי לבד. רק אני והמצוק הלא סימפטי אליו הגעתי.
החלטתי לרדת מעט לפניה ולתמוך בירידה שלה ובעיקר לגרום לה להרגיש שהיא לא לבד עם הפחד שלה.
ליוויתי כל צעד שלה ואמרתי לה בטון רגוע איפה להניח כל רגל ואיך להתקדם. יודעת שלי זה מאוד עוזר במצבים כאלה.
בטרק שלי כשהרגשתי מפוחדת ולבד בקטע ההוא, מה שעזר לי בסופו של דבר להתגבר על הפחד, זה לשמוע את הקול הבוטח והמעודד של אורן (בן זוגי), שהתקשרתי אליו תוך כדי. מיד אצרף את הסיפור המלא.

אחרי שהיא צלחה את הקטע המאתגר בצורה נפלאה ובגבורה, צחקנו מה הדברים, שלא אומרים למישהו שנכנס לפחד משתק כזה: כמו למשל: "תרגעי" "זה לא מפחיד" או לנסות לזרז בכל צורה.
התומך צריך להיות מאוד סבלני ורגוע ולעבור עם זה שנתקף פחד, צעד אחר צעד וכמעט יד ביד.
רק אז הלחץ נרגע ואפשר לצאת מהפריז ולהמשיך ללכת.
תודה רבה לאבי שצילם את רב התמונות.

להלן קטע מהבלוג שלי בו אני נתקפתי אימה ואיך זה נפתר:
למי שרוצה לקרוא את הבלוג המלא יש לינק לבלוג בסוף הקטע:

התיישבתי להפסקת חצי עלייה. ככה לפחות חשבתי באותו הרגע. עליתי 500 מ' ויש לי 600 מ' נוספים, שנראים לי מפה ממש תלולים ומפחידים. אפילו לא ראיתי שום שביל ברור באופק. ראיתי מרחוק את הפאס שאליו צריכה להגיע וזה נראה מפה ממש לא אפשרי לעלייה.
התישבתי ליד נחל זורם וסלע ענקי, שהסתיר את הרוח הלא נעימה שנשבה בעוצמה ועליו נשענתי.
החלטתי בנימת יומיים אחרונים לטרק, לשבור את משמעת הנישנושים שהוקצבו לי בחומרה רבה, ולאכול שתי עוגיות גרנולה, שני תמרים ושתי קוביות שוקולד! זלילה רצינית. סנדביץ' אקבל רק כשאגיע לפאס. עוד כשעתיים עלייה לפניי. ככה לפחות חשבתי...
בתחילת העלייה יש סימון למסלול. כל הזמן הבטתי בדאגה מעלה, כי זה נראה לי מהמקום בו עמדתי, דרדרת אחת ענקית ואז קיר לא עביר. הייתי קצת בחרדה, שכאשר אגיע לשם יהיה כתוב שלט: מפה בסנפלינג בלבד! בינתיים זה רחוק אז הרגעתי את עצמי ושרתי את השיר:
"דברים שרואים מכאן לא רואים משם"
לצערי יתברר בהמשך, שראיתי מצויין. צפויות לי 4 שעות של הישרדות, ללא כל הכנה מוקדמת! על הנייר זה היה אמור להיות יום קל!
בהתחלה השביל היה עם סלעים ובולדרים, אבל לגמרי סביר וראיתי כל הזמן את הסימן הבא. אחרי חצי שעה בערך נגמרו הסימנים! לא שאיבדתי אותם. פשוט אין!!!
כאילו אומרים לי: מפה גברת, זה על אחריותך! אנחנו לא איתך!
מסתכלת באפליקציה ורואה שאני בכיוון. רואה גם באופק את הפאס ושאין שום אופציה אחרת . אז אמרתי לעצמי: אטפס קצת למעלה פרי סטייל ובטח אראה סימנים בהמשך.
עד הטרק לא ידעתי מה זה בולדרינג. מסתבר שזה ספורט יחסית חדש, שבו ללא חבל אבטחה עולים על בולדרים גדולים בעזרת כח ידיים ורגליים.
למטפס יש ספונסר, ששומר שלא יפול על הראש או על הגב ויש גם מזרון למטה לבלימת הנפילה. ובכן... התנסתי כחלק מהחוויה בבולדרינג בלי מזרון ובלי ספונסר!
כל העלייה התלולה היתה דרדרת אבנים וסלעים אחת גדולה. מיד קיפלתי מקלות ותכננתי כל צעד. אורן תמיד אומר לי בנסיעה בג'יפ, שאם מתחילה עלייה תלולה, אי אפשר להפסיק באמצע. גם פה זה היה ככה.
תכננתי קבוצת צעדים ועשיתי אותה מהר בלי להפסיק, כי הפסקה היתה עוצרת לי את התנופה והייתי נופלת מטה. כל צעד בו הנחתי רגל היה לא יציב והרגל שלי החליקה. הקרקע ליטרלי נשמטה תחת רגליי.
כל סלע שהחזקתי כדי למשוך את עצמי למעלה נבדק בקפידה, כי לא פעם, למרות שהיה גדול נשאר לי ביד... לפעמים גרמתי בעצמי במשיכת סלע לא נכונה להתרופפות של קבוצת סלעים והם התגלגלו מטה מעלי וכמעט פגעו בי.
בשלב מסויים, כשלא ראיתי שום סימן זמן רב, הבנתי שאני עושה משהו מאוד מאוד לא אחראי, שקלתי ברצינות לחזור למטה. אבל אז ראיתי שהאמביציה שלי, כבר העלתה אותי גבוה מידי ולרדת יהיה ממש מסוכן בדרדרת הזו. כלומר, איך לעזאזל הגעתי בכלל עד הנה?
אני כרגע מחבקת איזה בולדר ענק ולא מצליחה לטפס עליו, כי הוא גבוה מידי ואין מקומות אחיזה ופוחדת להוריד רגל למטה, כי רואה שהכל חלקלק וצעד לא נכון ואני אתגלגל יחד עם כל הסלעים האלה למטה ולא בקטע טוב.
עברתי לזחילה בחלק מהמקטעים. הבנתי שאם אהיה קרובה לקרקע, סיכוי טוב יותר שהתיק הכבד לא ימשוך אותי למטה ואוכל לעצור בעזרת הידים והרגליים.
בשלב מסויים, ראיתי באופק קבוצת סימנים על גוש סלע ענקי כמעט אנכי.
מצד אחד שמחתי שאני על המסלול, מצד שני להגיע לשם היה נראה סופר מסוכן:
הבנתי שמה שעשיתי עד עכשיו (בערך שעתיים של הישרדות) היה על מסלול מחוק. כלומר היתה מפולת אבנים רצינית, שמחקה את המסלול שעבר שם שבוודאי בעבר היה בטוח.
הבנתי שכדי להגיע למסלול, אני צריכה לעבור מקטע של שלג קרחי ותלול ביותר ולשם כך אצטרך את המקלות, שנמצאים בתיק ומאוד מסורבל להכניס ולהוציא אותם.
מצאתי מקום יחסית יציב (זה לא היה קל), בו אוכל להוציא את המקלות והתחלתי בחשש לטפס בשלג החלקלק.
הבנתי שאין סיכוי שאצליח, כי הרגל שלי לא מחזיקה בקרח ומחליקה וזה מסוכן. אז פיתחתי טכניקת טיפוס:
תקעתי את שני המקלות לפניי ואז בעטתי כמה בעיטות בשלג עם קצה הנעל, שיצרו כמו מדרגה עליה יכולתי להניח את הרגל מבלי שתחליק. וככה עשיתי גם לרגל השנייה ורק אז העברתי קדימה את המקלות עליהם נשענתי בזמן שבעטתי בשלג כדי לייצר את המדרגה.
כשהגעתי לסוף מקטע השלג, הייתי קרובה לסימן, רק מסתבר שהיתה תהום בינו לבין השלג שהייתי עליו. הייתי צריכה ללכת על הצד של השלוגית, עד שהגעתי למקום שניתן לעבור בו ואז לחזור למקטע המסומן, שהכיל כאמור סלע אנכי מלא שרשרות וסולמות. חלק מהשרשרות אני רואה שמנותקות, כי התחזוקה שם היתה נוראית. לא נראה שאף אחד התכוון שמשהו יעשה את המסלול הזה. בקטעים ללא השרשרת, הייתי צריכה לטפס בכח רגלים וידיים וציפורניים כמו על קיר טיפוס רק בלי אבטחה... בשלב מסויים ראיתי שזה לא אפשרי ונאלצתי לסטות הצידה מהסלע ולטפס בתוך מפל מים זורמים. הזרם לא היה חזק אבל זה היה מאוד מחליק. מן חול כזה שגרם לרגלים שלי להחליק מטה ולשרוולים שלי להתמלא מים מהמפל וכולי התמלאתי בוץ. ראיתי שתוך כדי טיפוס, אני מתרחקת מהאזור המסומן וכל הזמן ניסיתי לחזור אליו וזה היה ממש ממש קשה. נאלצתי להחזיק בכל מה שיכולתי, כולל בצמחים חפים מפשע...
כשהצלחתי לחזור לסלע, שוב מקטע של שרשרות, שעזרו לי למשוך את עצמי במעלה הסלע הענק. ואז... כאילו זה לא מספיק גרוע התחיל לרדת גשם מעורבב עם ברד!
הסתכלתי מעלה ורואה שעוד מצוק גדול לפניי. קר לי ואני על סף יאוש. אני לבד והגוף שלי מתחיל לקרוס מהמאמץ הכביר, בו כל שריר בגוף שלי השתתף. אני כבר שלוש שעות בתוך הדבר הזה ולא יודעת מתי זה ייגמר. פוחדת פחד מוות אמיתי.
ואז הגיעה הקטע, ששבר את גב הגמל. סלע אנכי לחלוטין, שאני לא רואה את סופו ורק רואה המון שלבים של יתדות, שחלקם עקומים לגמרי ולא בטוחה שיש מקום לשים עליהם רגל. אני צריכה למשוך את עצמי עם שרשרת. פחד אלוהים! מנסה להניח רגל על השלב הראשון והוא ממש גבוה ולא מגיעה עם הרגל אליו. ויורד גשם עם ברד, שמלחיצים אותי עוד יותר כי השלבים רטובים ומחליקים.
במקרה היה מן שקע בסלע ממש ליד הזוועה הזו, וראיתי שאני יכולה להתיישב שם ורגע להסדיר נשימה ולאסוף כוחות.
חששתי, שעם העייפות של השרירים שיש לי כרגע, לא אצליח להחזיק את עצמי על השרשרת אם חלילה הרגל שלי תמעוד מהשלב עליו אעמוד.
התיישבתי והוצאתי את הטלפון, שהשתדלתי להוציא כמה שפחות, כי יכולתי בקלות לאבד אותו.
להפתעתי הענקית יש קליטה!
עד כה לא היתה.
התקשרתי לאורן ועל סף כמעט בכי אמרתי לו, שאני במקום ממש מסוכן ושמיד יפעיל מעקב אחרי המכשיר שלי.
בבוקר חשבתי שזה יום קל ושאין צורך לעקוב.
אמרתי לו, שאני מיואשת ולא יודעת איך להמשיך מפה וקצת תארתי לו את הגהנום בו אני נמצאת. שלחתי לו תמונה של הקיר שממתין לי.
כמובן שהלחצתי אותו... זה בוודאי קשה מאוד לשמוע את אהובתך מיואשת, באיזה מקום מסוכן, בלי יכולת לעזור פיזית ורק לתמוך מרחוק. הרגשתי שלא יכולה להיות עם זה לבד יותר.
אחרי שסרקנו אופציות, אורן הציע שאתקשר לאמנון, שתכנן לי את המסלול, שאולי תהיה לו עצה טובה בשבילי.
התקשרתי וגם אמנון היה מופתע ממקטע הויה פראטה אליו נקלעתי, שלא היה מסומן במפה ולא בשום שלט בדרך. שלחתי לו מיקום מדוייק, כדי לנסות להבין יחד, מה מצפה לי ולא היה ניתן להבין במדוייק מהמפה.
הוא אמר לי שלושה דברים שקצת הרגיעו אותי, כי בשלב הזה כבר לא חשבתי בהגיון, רק הייתי בחרדה גדולה:
1. את פוחדת עכשיו בעיקר כי את לבד. אם היה איתך מישהו היית עושה את זה.
2. זה נראה יותר מפחיד ממה שזה באמת
3. הציע שאשים את הטלפון בכיס על רמקול ואתאר כל צעד שאני עושה בקול וככה לא אהיה לבד.
בשלב הזה של השיחה, כבר התחלתי לרעוד מקור. ידעתי שאם הגוף קר ורועד יהיה לי עוד יותר קשה למשוך את עצמי למעלה.
לבשתי מעיל. היה ממש מסובך להוציא אותו מקרקעית התיק. התקשרתי שוב לאורן.
ספרתי לו על הרעיון של אמנון ולא ידעתי אם הוא מעדיף לשמוע אותי ברגעים האלה שאני עולה, או לשמוע אותי אחרי שאסיים עם זה. אורן ישר אמר שהוא מעדיף להיות בכיס שלי ולתמוך בי בעלייה.
התחממתי קצת בזכות המעיל, ולמרות שהתחיל שוב גשם, החלטתי לעשות את זה וזהו! "על החיים ועל המוות" נשמע פתאום כ"כ מדויק ולא רק קלישאה!
שמתי את אורן בכיס על רמקול ואנחנו שומעים מצויין אחד את השני כאילו הוא ממש ליידי.
אני מדווחת על כל מה שאני עושה. השלב הראשון שחששתי ממנו זה תחילת היתדות. כשהייתי קודם באפיסת כוחות מ 3 שעות מאבק, לא הצלחתי להרים את הרגל אליו. עכשיו נתתי שאגת קרב והופ אני למעלה! אורן בקריאות כל הכבוד והכל בסדר מהכיס שלי. עכשיו עולה את השלושה שלבים המעוכים, שמאוד הפחידו אותי שלא אמצא מקום לרגל והופ הצלחתי! נעזרתי בשרשרת והעלתי את עצמי עוד שלב ועוד שלב.
עשיתי את זה הכי מהר שאפשר, כדי לגמור עם זה כבר. עכשיו הגיע השלב בו נגמרו פתאום היתדות וצריכה לעלות על סלע בכח ידיים. קשה קצת אבל מצליחה!
אורן מריע בכיס שלי ושומעת גם את יובל ברקע מעודד.
ואז מגיע עוד מקטע של יתדות, על עוד קיר אנכי. אני טסה את זה למעלה.
כולי מתנשפת. אמנון צדק. זה נראה יותר מפחיד ממה שזה באמת ובטח שזה הרבה יותר בטוח ממה שעברתי ב 3 שעות שקדמו לזה.
הגיע עכשיו קטע של בולדרים קטנים ולא מסוכנים. אמרתי לאורן שנראה לי שהסכנה חלפה, אבל את זה הוא כבר לא שומע כי נגמרה התקשורת...
אין קליטה יותר. עכשיו אני בלחץ, שהוא דואג ולמרות העייפות והרעב הגדול שהרגשתי אחרי 4 שעות קשות ביותר, כמעט ללא מנוחה, אני ממשיכה לרוץ כמה שיותר מהר קדימה, למצוא שוב קליטה. אחרי 15 דקות ארוכות אני מגיעה לגבול עם שוויץ!!!
חתיכת מעבר גבול הם ארגנו!
עשיתי זאת!
ברגע שעברתי את הגבול קליטת הטלפון הנורמאלית חזרה. ממש חציתי קו דמיוני, שהחל ממנו יש קליטה!
התקשרתי מיד לאורן והרגעתי אותו. התקשרתי גם לאמנון להרגיע גם אותו. אמרתי לו שהוא צדק שפחדתי מהלבד. והוא אמר בקול בוטח: "את לא לבד"!
ובאמת הרגשתי, שאורן ואמנון שלוו ותמכו בי בצורה מדהימה, גרמו לי להרגיש שאני לא לבד באותם רגעים קשים.
אחרי שהרגעתי את כולם (חוץ מאת עצמי שעוד בהלם קרב), התיישבתי בנוף מרהיב ומטורף של אגמים וקרחון לאכול את הסנדביץ שלי. יקח זמן עד שארגע באמת.
לינק לבלוג:
https://www.sipurderech.co.il/שוויץ/חלק-ממסלול-ה-apr-בשוויץ-בשילוב-של-ויה-אלפינה-כחול-(איטליה)