11/09/2026
בפתחה של השנה הזו, אני מארגנת את עצמי מחדש.
מזכירה לעצמי אותי .
את המחויבות הפנימית לחיות בלב ער .
את זכות הבחירה האינסופית לחקור, לנוע, להסתקרן,
את ההודיה על מוריי לדרך- בשירה, תנועה ובודהיזם ,
אלו שמתבלים את חיי בטעמים, ריחות וצבעים כה מגוונים .
את השמחה על קהילת הסטודיו, החלק הארי של חיי.
נשים מפוארות, המזרימות פנימה תבונה, חברות, הומור והשראה.
אז הנה אני מתחילה.
בוחרת להעמיק את שארית חיי במשולש הקדושה שלי הנע בין
שירה ן זן בודהיזם ן גוף
בחרתי להתניע את השנה עם הטקסט המשובח הזה
שְארִית הַחַיִים", כְָך אָמר" ַ
"שְארִית הַחַיִים הִיא תְבּונָה אֹו סִכְלּות
וְלְָך הַבְררָה"
לאה גולדברג \ מורת הזן הראשונה שלי, נוף ילדותי.
אמא שלי, שפרשה לפני מספר חודשים מהעולם הגשמי,
נהגה כבר בילדותנו, לשיר, להקריא, להנכיח את המילים, השירים ומשמעותם של הגולדברית החד פעמית הזו.
לימים, מצאתי בה גם את מסע רוח הזן שלי.
קראתי פעמים רבות בחיי את ה"הייקו" הזה של גולדברג
ובאמת, כמה יפה ופואטי להסכים לארח את סתיו חיינו,
ממקום בשל שכבר יודע דבר או שניים על החיים.
אני מזמינה את עצמי כל יום, כל רגע , שהרי המסע הזה אינסופי-
להבחין בעיקר, לתרגל שמיטת היאחזות, לדלג מעל שלולית ההרגלים
לקחת אחריות עליי. באיזו הוויה ותודעה אחיה את שארית חיי
מוסיפה ד"ר נעמה אושרי במאמרה הענוג " לך ההולך- לי הנשאר"
את הפרשנות שלה:
חיים אלה, איך לחיות את שאריתם?
מה נכון לעשות, ומה לא? ומה ראוי שיימשך, ומה לא?
ואיך לעשות את הנכון לעשייה, ולשם מה? ומהו פרי העשייה בעולם הזה, תוצאות המעשים? מה
יתמוך לקראת שקיעה? לאן מכאן פונה הדרך? ומה יוותר מן העשייה גם לאחר לכתי?
גם את הגוף אנו למדות תוך כדי הקשבה אינטימית לקולו.
כשאנחנו רוקדות, אנחנו מתאמנות בכך בכל רגע נתון-
מתי הגוף מבקש להתפרץ ומתי להתרכך?
מתי בוחר להישאר במוכר ומתי להעז למחוזות חדשים
התבונה נעוצה בהסכמה המודעת להקשיב
מה מתחולל בי עכשיו.
וכן,
לנו הברירה- להקשיב ולהרגיש למה שמבקש להיוולד.
תבונת הניה מאפשרת לבחור בתבונת הגוף,
בתוך התנועה, כמו בתוך החיים- לנו הברירה.
תודה לנשים בחיי, לבית שלנו ביפו, תודה לניה, תודה לכל מוריי ומורותיי באשר הינן.ם .
