17/05/2022
כשהייתי לקראת שחרור, אבא של חברה אמר לנו להתכונן ליום שאחרי. שלא יכול להיות ששנתיים אנחנו מחכות ליום הזה ואז נופתע כשאין לנו כלום לעשות.
כבר תקופה שהרגשתי רוויה מלהיות אך ורק אמא. כמהתי לחזור להיות בנאדם. לחזור להיות אני. לחזור להיות לא רק מטפלת.
ואחרי שנה זה קרה. הלכנו. הסתגלנו. היה לא פשוט אבל הצלחנו.
לפי כולם אני ציפיתי שביום הראשון המלא שלי לבד יהיו פרפרים וזיקוקים. קפה לבד בבית קפה ואושר עילאי.
המציאות הייתה אחרת. פתאום הרגשתי לבד (ולא מגעגועים) . פתאום לא הבנתי מה אני אמורה לעשות עכשיו. שכחתי איך מנהלים את הזמן כעצמאית. יש כל כך הרבה לעשות אבל אין לי כוח לעשות כלום.
מי אני עכשיו? אני פשוט בום חוזרת לחיים אחורה? זה אפשרי בכלל? כנראה שלא.
והזמן? אם חשבתי לפני שאני אבוא לקחת אותה מוקדם כל יום אז מסתבר שאני ממצמצת והיום נגמר. שעוד לא הספקתי לעמוד בקצב המטלות וזהו.
לקח לי 4 שנים כדי להיות טובה בלהיות עצמאית ושנה אחת כדי לשכוח איך לעשות את זה.
אז כמו אוריקי, אני לומדת לאט לאט. ומבינה שגם בתחום הזה אין ׳לחזור לעצמי׳ יש למצוא את האני החדשה ❤️
28/04/2022
התלבטתי אם להעלות משהו היום. אם זה יוצא מתייפיף דווקא היום. ואז הבנתי שדווקא היום. דווקא עכשיו. עכשיו כשכבר סבא וסבתא שלי לא בחיים. זה על הכתפיים שלנו. דווקא עכשיו כשיש לי ילדה. זה יהיה עליי לספר לה מה סבא וסבתא שלה היו צריכים לעבור כדי שהיא תוכל להיות היא. כדי שאנחנו נהיה קיימים. כדי שהיא תוכל לשמוע מהו כוח הישרדות אמיתי. כדי שהיא תקבל פרופורציות על החיים.
רק לפני שנתיים בערך גיליתי שההורים שלי לא ידעו שסבתא שלי הייתה יושבת איתי מגיל ממש קטן , קטן מדי, ומספרת לי סיפורים מהשואה. כמו שסבתא מספרת סיפור לילד ככה היא הייתה מספרת לי זוועות. יושבת ומאכילה אותי קוביות חתוכות של לחם עם קוטג׳ שהניחה זית אחד על כל קובייה ומספרת לי על תאי גזים, על תלישה של עגילים מאוזניים וכריתה של אצבעות בשביל טבעות. תמיד היא הייתה אומרת לי שאני מזכירה לה את אמא שלה ואיזה מזל שיש לי עיניים כחולות ושיער בהיר כי בטוח הייתי עוברת כגרמנית. כילדה זה היה נשמע לי כמו עוד סיפור שחוזרים עליו הרבה פעמים. כמבוגרת אני מבינה עד כמה זה לא היה הגיוני לספר לי את זה ועצוב לי נורא לדעת עד כמה היא חיה את הטראומה כל יום בחייה ואיך היא הרגישה ביטחון לפרוק אותה אליי בגיל כל כך צעיר כמו שלא פרקה לאף אחד אחר מאיתנו.
סבתא שלי הייתה אישה צנועה ולא חומרית. אבל הייתה לה שרשרת זהב שבקושי הורידה מהצוואר. שרשרת שקיבלה מתנה מסבא שלי. כשהיא נפטרה הדבר הראשון שאמרתי זה שאני רוצה את השרשרת שלה. החלטנו להפוך אותה לצמיד ולתת לכל אחת מנכדותיה מזכרת ממנה. מהיום שקיבלתי את הצמיד הוא לא ירד ממני. כדי שהיא תמיד תהיה איתי. היא הייתה איתי בחתונה. ובלידה. היא בתוכי ובתוך אוריקי. ואני מודה לה ששרדה כדי שאני אחיה.
*תמונה ראשונה צמיד. תמונה שנייה סבתא עם השרשרת. תמיד מחבקת. תמיד אוהבת
22/11/2021
חופשה עם תינוקת… ☀️
לפני שילדתי חשבתי שאני אהיה אמא קלילה וזורמת, כזאת שלוקחת את התינוקת שלה לכל מקום והתינוקת מתאימה את עצמה אלינו.
במציאות, זאת אמירה נחמדה… לארבעת החודשים הראשונים 😂 . שלאחריהם ההתעסקות בשינה שלה גמרה אותי. שכל פעם שחשבתי שהבנתי מה קורה , היא עדכנה גרסה. שליצור לה שגרה זה מה שעוזר לה. שלצאת מהשגרה מבלבל אותה. שכל יציאה משגרה, משלמים עליה. שלנסוע אפילו ללילה אצל המשפחה זה אומר ילדה שלא נרדמת, שלוקח שעות להרדים, שכולל בתוכו הרבה בכי (גם שלי) וכל זה במקום שהוא לא הבית ועם עוד אנשים (שתמיד מרגיש ששופטים אותך גם אם זה לא נכון).
לרגע תהיתי אם זה שווה לי את זה. אם יותר מעצבן לי מכיף לי. לרגע חשבתי להפוך להיות מהמשפחות שלא זזות מהבית. כאלו שלא נוסעות לשום מקום ולא עושות שום דבר שהוא לא בזמן של התינוקת (ושהיום אני מבינה איך הופכים לכאלה). למזלי, תפסתי את עצמי רגע לפני.
אז נכון שבנסיעות הכל שונה, השינה יותר קשה, הכל מבולבל. ונכון שעדיין לוקח לי רגע או שניים (או שלושה) עד שאני מצליחה לשחרר כל פעם ולהבין שלא נורא שלכמה ימים נרדים במנשא, בידיים או בעגלה. שזה לא אומר שהיא תשכח את הרגיל.
ואני נהיית בזה יותר טובה. והיא נהיית בזה יותר טובה. והכל יותר כיף ❤️
מוזמנים לשתף אותי בטיפים שלכם לנסיעות עם תינוק
04/08/2021
שבוע הנקה..
תמונה שנלקחה 3 ימים אחרי הלידה. עדיין בהלם. כל כך הרבה פעמים שמעתי חברות שאומרות כמה הנקה זה דבר מדהים. כמה זה מחבר לתינוק. כמה זאת תחושה מהממת… הכנתי את עצמי לפני הלידה, קראתי מדריכים, ראיתי סרטונים. עשיתי את כל ההכנות. ואז היא יצאה! והתחברה 🖐🏻 אבל התחושה…התחושה מוזרה. לא נעימה. לא כיפית. מוזרה מאוד! והמחשבה של יצור שיונק לי מהציצי היא עוד יותר מוזרה. וזה שהיא תלויה רק בי, עוד יותר מוזר, ואפילו לפעמים מעצבן. ולמרות כל ההכנות- אחרי שבוע הגיעו פצעים. ומהגודש והחסימות של ההתחלה אי אפשר להימנע. והכאב! וואי הכאב! חימום, קירור, מקלחות, סחיטות, עיסויים, שאיבות , קומפרסים, שחור בעיניים, כל תנוחה אפשרית, ותחנונים לקטנה שתינק ממני את הכאב. והיא ינקה. ועזרה. ולמדנו ביחד. והתרגלנו ביחד. והיום אני לא יכולה חשוב על עצמי לא מניקה. וכששואלים אותי למה אני לא משלבת תמל אין לי תשובה חוץ מזה שלא בא לי. ולמדתי להניק בזמן שאני אוכלת, בזמן שהיא במנשא, בזמן הליכה, ובכל מקום שצריך. וזה אפילו קצת נחמד שאני זה הפתרון לכל דבר. ואני לגמרי מבינה מי שזה לא בשבילה. כי הנקה- זה מורכב ❤️
#שבועהנקה #שבועהנקה2021
27/07/2021
אחותי תמיד רצתה שנהיה ביחד בחופשת לידה.. בסוף הצליח לה… בערך 🤪❤️
09/04/2021
And then we became 3 🥰
03/04/21
22/03/2021
רוב הבקרים אני מתעוררת ומופתעת שהתעוררתי עם בטן... לא מאמינה שעוד רגע זה נגמר (ובעצם מתחיל). . .
22/03/2021
רוב הבקרים אני מתעוררת ומופתעת שהתעוררתי עם בטן... לא מאמינה שעוד רגע זה הסוף (שהוא ההתחלה). . .
09/04/2021
22/03/2021
22/03/2021