28/05/2026
שבת אחת לעצמך 🌿
13/6 שבת | ריטריט יום | שדות ים
יום אחד לעצור הכול.
לצאת רגע מהשגרה, מהעשייה ומהיום-יום.
יש משהו ביום ובמקום הזה שפשוט עובד.
על הגוף, על הראש, על הלב.
ועכשיו זה קורה שוב ✨
ריטריט יום במרחב יפהפה ליד הים, עם אוכל מפנק ואנשים טובים.
יוגה, נשימה, תנועה, סדנת כתיבה ותאי מסאג׳.
כמה שעות של קצב אחר.
להיות ליד הים, לזוז, לאכול טוב, לפגוש אנשים, ופשוט להרגיש טוב.
לפרטים והרשמה תגיב.י. “אני” 💌
מחכה לך,
יפעת
02/05/2026
המורה שלי השבוע דיברה על זה בשיעור, ואחד הדברים היפים שנשארו איתי מפנימיות התורה הוא שהאמת אינה דבר קבוע ונוקשה. נאמר "אמת מארץ תצמח" - כלומר, האמת נובעת מתוך התנועה עצמה, משתנה, חיה, מתהווה.
המילה אמת מרמזת גם על תיאום - אותיות ת-א-ם - היכולת שלנו להתאים את עצמנו למה שקורה, למה שפוגש אותנו. בכל פעם אנחנו מתבקשים לדייק את עצמנו מחדש מול הזמן, ולא להיאחז במה שהיה נכון פעם.
אפשר לראות איך אנחנו כאנשים בטוחים שהם מחזיקים באמת - ומתוך זה גם נעשים מאוד מקובעים. אבל אם נסתכל בכנות, גם על עצמנו, נגלה שדברים שאנחנו בטוחים בהם היום, לא בהכרח היו האמת שלנו לפני כמה שנים. האמת זזה יחד איתנו.
יש בתודעה שלנו נטייה להיתפס למשהו אחד ולהתקבע עליו - אבל ההתקבעות הזו היא סוג של קיפאון. אולי אפילו סוג של מוות. החיים עצמם הם תנועה, והאמת, אם היא חיה, מבקשת מאיתנו להמשיך לזוז יחד איתה.
אתן דוג - פוגש אותי מאוד גם כשאני מלמדת - אני לא יכולה לבוא לכל שיעור עם “האמת שלי” על תרגול מסוים, נגיד רצף דינאמי שתכננתי מראש. בפועל, אני כל הזמן מקשיבה למה שקורה בחדר, לאנשים, לאנרגיה, ומתאימה את התרגול למה שמתאים באותו רגע.
אולי האתגר האמיתי הוא לא להחזיק באמת כאילו היא משהו קבוע וסגור, אלא להסכים להישאר בתנועה - של הקשבה ושל תיאום למה שיש.
08/04/2026
לפעמים כשאני גוללת ברשת,
אני רואה שוב ושוב את אותן סיסמאות-
“לשחרר”, “לחשוב חיובי”,
“הכול אשליה”,
“הכאב חולף”.
ואני שמה לב שמשהו בי כבר לא קונה את זה.
כי כאב-
הוא לא אשליה.
הוא חלק מהחיים.
ולהגיד לעצמנו שזה “לטובה”
או שצריך פשוט לשחרר-
לא באמת עוזר ברגעים שזה פוגש אותנו באמת.
יש תקופות שבהן המציאות פשוט כואבת.
וזה לא משהו שצריך לעקוף עם מילים יפות.
אבל מעניין-
כשיש לנו טוב,
כשיש שמחה,
כשיש אושר-
אנחנו לא ממהרים לקרוא לזה “אשליה”.
אנחנו לא מנסים לשחרר את זה.
לא מדביקים לזה פלסטר.
דווקא שם,
נעים לנו להישאר.
להחזיק.
להעמיק.
אז למה כשזה כואב
אנחנו ממהרים לברוח למילים?
אולי דווקא להפך-
להפסיק לרגע עם הסיסמאות,
ולהסכים להישאר.
להסתכל על מה שיש.
על החיסרון.
על הרצון.
על מה שכואב באמת.
כי חיסרון/כאב הוא לא תקלה-
הוא הזמנה.
הזמנה לפגוש,
להבין,
לעבוד עם מה שנמצא כאן.
לא למהר לתקן,
לא למהר לצבוע את זה באור חיובי,
אלא להיות רגע בתוך זה.
כי גם כאב
וגם אושר-
הם לא אשליה.
הם חיים.
22/03/2026
יש לנו נטייה טבעית להסתכל קודם כל על עצמנו.
לבדוק- האם אני בסדר? האם אני מחזיקה? האם אני מתפקדת?
וכשאנחנו מצליחים להגיד לעצמנו “אני סבבה”,
יש בזה הקלה. אפילו סוג של שקט.
אבל אולי זה לא מספיק.
כי בתוך הזמן והעולם שאנחנו חיים בו,
לא רק אני עוברת משהו.
כל אחד ואחת סביבי נושאים סיפור,
ולפעמים- סיפור כבד, כואב, ואולי מטלטל.
אז אולי במקום לעצור רק שם,
יש בזמן הזה הזמנה להרחיב רגע את המבט.
להיות קצת יותר רגישים למה שקורה לידינו.
לשים לב - מי צריך תמיכה,
מי אולי לא מצליח להחזיק.
כי הסיפור שלי לא עומד לבד.
הוא חלק מרקמה גדולה יותר,
ובתוכה אנחנו קשורים אחד בשנייה.
ואולי בתוך כל זה,
יש גם אפשרות להיות שם אחד עבור השנייה.
לא להישאר רק בשאלה “איך אני”,
אלא לנסות לראות-
איך אנחנו.