מור רענן - מאמנת כושר

יש לי שיתוף חשוף ואף כואב אבל אני מרגישה מספיק חזקה להתמודד עם החשיפה.

זה קרה לי לא מזמן. דווקא כשחזרנו מחופשה חלומית, הייתי במקום הכי נמוך שהייתי בו אני חושבת אי פעם או לפחות שאני זוכרת. זה התחיל עם חולי קשה אבל גם הרגשתי ששואב אותי חור שחור ענק של עצב. שמרוב עצב לא יכלתי לתפקד. שהחור השחור בולע אותי לתוכו. לא היה לי חשק לצאת מהמיטה, לא רציתי לעבוד, לא רציתי לטפל בילדים. כל דבר נראה לי כמו משימה בלתי אפשרית. הכל העיק עליי.

כל יום אותו הדבר, לופ של עבודה, ילדים, לקום בלילה. וכל יום הייתי עצובה שמחר זה קורה שוב.
מאוד כעסתי והייתי עצבנית.
מאוד רציתי חיבוק ועזרה ובמקום זה הייתי מגעילה והדפתי והרחקתי עוד יותר את מי שקרוב אליי.
רציתי להסביר אבל הרגשתי שאף אחד לא יבין כי כלום סביבי לא באמת השתנה.
התחושה שמשהו בי לא בסדר גברה.

החולשה הפיזית והנפשית הייתה אחד. זאת התקופה הכי ארוכה שלא התאמנתי כי הייתי חולה חלק גדול מהזמן ובחלק השני לא היה לי כוח.

בסוף היה לי את האומץ והשכל לשתף את החברות שלי. בזכותן הצלחתי להתעשת. הן נתנו לי פרופורציות, עטפו אותי, החזירו אותי לקרקע.
כולן שיתפו חוויות דומות ובעיקר הרגשתי לא לבד ופחות משוגעת. ושיהיה בסדר. זה חולף. ואם לא יש עזרה. הרגשתי שזרקו לי חבל הצלה.

אחרי יותר משנה וחצי בלי מחזור, פתאום הוא חזר ובגדול. רק אז הבנתי: הייתי מאוד הורמונלית, אני עדיין אחרי לידה. אני מנסה לג’נגל בין עבודה, ילדים, זמן לעצמי, להיות אישה שנעים לחיות איתה ורשימת משימות שלא נגמרת. וזה גדול עליי. עדיין.

השיתוף והתמיכה שקיבלתי יחד עם המסקנה שאני מאוד הרמונלית גרמו לי להבין שאני רוצה לעזור לעצמי.
החלטתי לשקם את עצמי גם פיזית ולראות איך זה מתקדם.
חזרתי להתאמן. הייתי חלשה כמו איטרייה. עבדתי בלי משקלים. עבדתי מסודר, לפי תוכנית. העלתי משקלים, סטים, חזרות. הרגשתי שהכוח חוזר אליי. שאני נהנת שוב מהיכולת להתחזק, מלהיות בשמש, מלשמוע מוזיקה.
הבנתי עוד רובד בחיבור של גוף-נפש. שאם מצב נפשי מחליש את הגוף אז גם גוף חזק יכול לחזק את הנפש, שהם שלובים זה בזה חזק.

זה לא עוד סיפור של "הייתי משוגעת ואז קיבלתי וסת ואז הבנתי שבגלל זה הייתי משוגעת". כלומר, זה כן – אבל אחרי ששיתפתי, הבנתי שזה כל כך נורמלי. נורמלי כל חודש מחדש. נורמלי ששבעה חודשים אחרי לידה הגוף והנפש עדיין מתאקלמים. אבל מה שלא נורמלי, זה שמצופה מאיתנו להיות תמיד בסדר. תמיד בשליטה. תמיד מתפקדות. אמהות. עובדות. מכילות. הכל מהכל.

סורי לא הצלחתי לקצר.
המשך בתגובה הראשונה.

לנשים הסופר עסוקות שרוצות להתחטב, להתחזק ולהרגיש מעולה – קבלו את הנוסחה הסודית (שבכלל לא סודית, אבל איכשהו עדיין מפתיעה אנשים):

1. אימוני כוח

2. תזונה טובה ומסודרת – בלי קסמים, בלי גימיקים, פשוט אוכל נורמלי.

3. קצת אירובי – לא חובה אבל לזוז זה תמיד רעיון טוב.

וזהו. בתהליך כזה, זה פשוט יקרה. מוקדם או מאוחר, אבל יקרה.

עכשיו, אני יודעת שחלקכן חושבות שזה יותר מדי, אחרות שזה קל מדי – אבל בואו נודה באמת: זאת הדרך.
לא מיליון סופרסטים בתוכנית, לא גיוון יתר על המידה ובטח לא תרגילים שמצריכים דוקטורנט

זה צריך להיות פשוט

(פשוט לא בהכרח שווה קל אבל זה כבר לפעם אחרת)

קהילה בימי מלחמה

התרומה של פעילות גופנית למצב נפשי היא ברורה וידועה.
מאז תחילת הלחימה כל מומחה יגיד לך לעשות ספורט ככלי להורדת מתח. אני יכולה לחפור על זה רבות.

אבל דבר נוסף שנותן חוסן היא הקהילה.
לקהילה יש משמעות עצומה בתקופה זאת.
קהילות מתגלות במלוא תפארתן בשעות קשות
אם זאת קהילת הקיבוצים, חרדים, החיילים בצבא הם קהילה.
אני חווה קהילה בשכונה המדהימה שבה אני גרה. אם זה בהכנת אוכל למשפחות שאחד מבני הזוג במילואים, להוציא את הכלב של השכנים או שהילדים משחקים ביחד בשכונה או הדלקת נרות משותפת. זה נותן המון כוח, מפיג תחושת בדידות, תקווה.
קהילה נותנת משמעות.

המון זמן נמנעתי מלקרוא לקבוצת האימונים שלי קהילה כי חשבתי שזה שייך לאינפלואנסריות חיות בסרט. אבל אני רוצה לעשות ריקליימינג למשמעות האמיתית של קהילה.

מתחילת הלחימה מתגבשת אצלי הידיעה שזאת קהילה חזקה גם אם היא קטנה מספרית.
זה שכל אחת מגיעה בתקופה כזאת קשה נותן כוח לאחרת להמשיך ולהתמיד.
זה שכל אחת מכירה את הסיפור של השניה נותן תחושת שייכות.
זה שאם מישהי לא מגיעה תקופה היא מקבלת טלפון לא רק ממני זה נותן תחושה שרואים אותך.
זה שיש מקום בטוח לשתף, לפרוק או אולי לשתוק ופשוט לעשות את האימון זה נותן רווחה, well being.
זה שכל מתאמנת מגיעה זה נותן לי כוח שאני מעבירה הלאה למן מעגל כוחות על.

אולי נשים מגיעות לסטודיו כדי להתאמן אבל מרוויחות הרבה יותר מזה.

אני שמחה וגאה שהקהילה הזאת מוכיחה את עצמה ברגעי משבר. שיש לנו את הביחד הזה כעוגן.

את הנר האחרון של חנוכה אני מדליקה לכבוד הקהילה המרגשת שלנו.

בגלל שכל הפוסט הוא קלישאה אחת גדולה אסיים בקלישאה גם:
כל אחת היא אור קטן כולנו אור איתן 🕎🔥❤️

לפני כמעט 3 שנים כשיואב היה תינוק, היינו בחוסר הסכמה עמוק לגבי איך לגדל אותו. זה גרר ריבים בינינו בלי סוף.
הוצפתי בטיפים ועצות וכבר לא ידעתי איך לפעול.

כדי לפשר בינינו וגם כדי לקבל כלים הלכנו להדרכת הורים.
ההדרכה הייתה בכל מיני נושאים.

מבחינתי זאת הייתה ההשקעה הכי טובה שלנו.

מאז המלצתי להמון הורים בכל מיני מצבים ללכת אליו.
ותמיד שואלים אותי: תוך כמה זמן רואים תוצאות?

האמת שאני לא זוכרת. לא זוכרת אם זה לקח חודש או שלושה. אולי יותר.
הסיבה שאני לא זוכרת היא שזה לא משנה.
הערך שקיבלנו לחיים שלנו הוא כה גדול. קיבלנו כלים להתמודד עם כל משבר ועד עכשיו כשיואב בן 3.5 אנחנו רואים את הפירות. הוא ישן טוב, הולך לישון לבד, אוכל טוב, המעבר מחיתול לתחתונים עבר טוב. בלי מאבקי כוחות. הילד מלא בביטחון. טפו חמסה. (אלו רק דוגמאות. יש עוד) זה ממש עשה לנו שינוי בבית.

אבל כשהורה נמצא במצוקה, הוא לא רואה את כל אלו, הוא רוצה קבלן של תוצאות. שינוי ועכשיו. עם כל הקושי בדבר, זאת חשיבה שגויה.

כך לגבי אורח חיים וכושר.
כשמישהי מגיעה אליי ושואלת אותי תוך כמה זמן היא תראה תוצאות? אין לי תשובה וגם אני חושבת שזה לא רלוונטי.

כי אם המטרה שלך היא לרדת 10 קילו, אני חושבת שהמטרה היותר גדולה היא לרדת 10 קילו ולשמור עליהם לנצח נצחים.

התהליך שאדם לומד לחיות בשלום עם עצמו וגם שומר על בריאותו וגם יודע להנות מהחיים, מאוכל, מספורט, ממנוחה, מאירועים זה תהליך של הרבה עליות מורדות.

אנחנו יכולים לנסות להמנע מאוכל מסויים לשם הדיאטה אבל אוכל זה תרבותי, חברתי, רגשי. הוא לא רק הזנה.
במקום להמנע ממנו או מאירועים שיש הרבה ממנו, אפשר ללמוד איך להתנהל.
כל אירוע שהתנהלנו לא נכון יכול להיות מנוף ללמידה לא רק הלקאה עצמית.

לעשות את אותה הדיאטה/אתגר שוב ושוב, לעלות ולרדת במשקל שוב ושוב זה סימן ברור שזאת לא הדיאטה שמתאימה לך.
לחזור על אותו הדבר ולצפות לקבל תוצאה שונה זאת... תשלימו לבד.

במקום לחשוב על היום שבו אחזור להתאמן כמו שאני רוצה בדיוק, כדאי לבדוק מה אני יכול להתחיל לעשות כבר השבוע הזה. אולי הליכה ואולי אימון קצרצר, אולי כמה פקלים. זה לא מושלם אבל זאת התחלה. והיא יותר טובה מהפנטזיה שיש לך בראש לגבי שגרת האימונים העתידית שלך.

אם את.ה עכשיו בתהליך והמצב לא כמו שציפית, תדע.י שזה זמני, אל ייאוש, זה לוקח זמן וגם החוסר הצלחות חשובות.

אני לא יודעת כמה זמן יקח להגיע לקוביות בבטן אבל אני יודעת שאפשר להגיע לאיכות חיים גבוהה של בריאות, ניראות והנאה.

הזמן שיקח להגיע לתוצאות תלוי בך וביכולת שלך להתגמש מחשבתית, להסתכל על המציאות וללמוד מטעויות והצלחות.

ישבתי עם חברה השבוע והיא שאלה אותי לגבי דיאטת ה8/16. בעקבות הפרצוף שעשיתי היא שאלה "מה הבעיה בדיאטה?"

בעוד שאין לי ממש בעיה עם הדיאטה כזאת או אחרת, יש לי יותר בעיה עם תרבות הדיאטות. הדיאטה הזאת היא טרנד. עכשיו הרבה שעושים אותה. לפני כמה שנים דיאטה אחרת הייתה יותר נפוצה, בשנות ה90 ספרנו יותר קלוריות. בעוד שנה תהיה דיאטה "מהפכנית" אחרת.

יהיו אנשים שהדיאטה הזאת תתאים להם, אבל לא כל-כך הרבה כמו שהדיאטה הזו נפוצה עכשיו.

לעומת בגדים, היחס לגוף שלנו לא יכול להתבסס על אופנה. התזונה צריכה להיות מותאמת אישית, כי יש לנו חיים שונים, העדפות שונות, גוף שונה והרגלים שונים.

יש שיעדיפו מלא ארוחות קטנות, כאלה שיעדיפו מעט וגדולות ואלו רק דוגמאות להמון משתנים שצריכים להרכיב את התזונה.

זה לא אומר לא לעשות דיאטה או שינוי הרגלים, יש אנשים שההרגלים שלהם חרא וכדאי מאוד שישנו אותם. אבל עם איש מקצוע שרואה תמונה גדולה ולא דרך המלצה אקראית של חבר.

כל הדיאטות עובדות על אותו העיקרון: גרעון קלורי- להכניס פחות קלוריות ממה שמוציאים. חלק מהדיאטות יגבילו בשעות. חלק יגבילו הקלוריות, חלק יגבילו בפחמימות. כל המנגנונים ה"מדעיים" הם זניחים. לדוגמא: לאכול אחרי 8 בערב זה זניח כמו לשים שעון מעורר ל7:05 במקום ל7. נכון שתישנו יותר אבל זה חסר משמעות.
בסוף דיאטה תעבוד בזכות הגירעון הקלורי בלבד.

בואו נחזור שניה לדיאטת ה8/16 (ואני לוקחת אותה כדוגמא, לכל הדיאטות יש חסרונות ויתרונות)

יש פה התעלמות מצורך אמיתי- רעב. יכול להיות שאדם יהיה רעב אבל הוא כרגע נמצא בדיוק בזמן ש"אסור" לו לאכול או שסיים את מכסת הקלוריות היומית.

רוב האנשים יהיו במאבק בערב כשיהיו רעבים כי הם לא יכולים לאכול מאוחר. ואז כמה זמן "כוח הרצון" שלך יחזיק? כמה לילות תלך לישון רעב?

כשרעבים עושים בחירות לא טובות, זה מתחיל מנשנוש קטן, לרוב זה לא מספק ואז אוכלים עוד נשנושים. אנחנו טועים לקרוא לזה אכילה רגשית כשלרוב זה בעצם רעב, מאשימים את עצמינו בחוסר כוח רצון.

זה בסדר לעשות דיאטה, אבל אני חושבת שלפני התפריט צריך לעשות שינוי הרגלים בסיסיים שיביא אותנו להצלחה בדיאטה או שאולי רק העקרונות האלו יעשו שינוי במשקל/אורח חיים.

1. לא לאכול מול מסכים. שכדעתינו מוסחת, אנחנו לא שמים לב לתחושת רעב/שובע.

2. לאכול מסודר. לא לדלג על ארוחות. הרבה אנשים מדלגים על ארוחה ואז רק מנשנשים אגוזים ותמר ובמבה ומשם זה כבר מדרדר. עדיף לשבת ולאכול.

3. לאכול בישיבה ולא על הדרך. לא בעמידה ולא באוטו. שנהיה מרוכזים באכילה ולא סתם נמשיך לדחוף אוכל.

4. לאכול כשרעבים. אנחנו אוכלים מכל מיני סיבות- הפגת שיעמום, שאריות של ילדים כי חבל לזרוק ועוד. יקח זמן עד שנכיר מחדש את מנגנון הרעב והשובע אבל בואו ננסה להקשיב.

5. לאכול מאוזן ואת כל אבות המזון: ירקות, חלבון, שומן ופחמימות. יעזור לתחושת שובע וכמובן יזין אותנו בכל מה שצריך.

6. לאכול מצלחת ולא אריזה, טייקאווי. יש לחלקינו צורך לסיים את הכל, גם אם אנחנו מפוצצים. שימו לכם כמות שתספיק לכם בצלחת. רעבים? שימו עוד. אבל תאכלו לפי הצורך ולא לפי כמה שיש.

* תחושת הרעב ושובע משתנה מיום ליום, חשוב שתדע לשים לב אליהם

טיפים נוספים יתקבלו בברכה

כמעט כל האנשים שמגיעים לאימונים עם כאבים איפשהו, חולשה, פציעת עבר, או משהו שמפריע להם שבגללו הם באו.

כל אחד מתייחס לזה אחרת: מישהו שיש לו פריצת דיסק יטיל וטו על תרגיל מסויים כי הוא בחרדה מזה. ויהיה מישהו עם פריצת דיסק ויעשה הכל, הוא לא יתן לזה בכלל משמעות. אותה הפציעה, התייחסות שונה. במקרה כזה, למרות שהנתונים הפיזיים דומים, האימון יהיה מאוד שונה.

יש לי מכר שנפצע בכל הזרוע. באותה תקופה נולד לו תינוק והוא כמעט לא יכל להחזיק אותו.
הוא ניגש לאורתופד והוא אמר לו שזה רק ניתוח ובנתיים שלא ירים את התינוק.

אותו אדם חזר הביתה, ראה את אישתו קורסת והבין שזו לא האופציה לא להחזיק את התינוק שלו. הוא ניגש לרופא אחר שהמליץ לו על פיזיותרפיה. ואכן הוא הלך. לקח זמן אבל היד השתקמה מספיק כדי שיוכל להיות פעיל עם התינוק.

הרבה אנשים היו פותרים את עצמם באבחנה של הרופא הראשון, כי זה נוח. כי רופא אמר. אני חלילה לא קוראת פה לא להקשיב לרופאים.

אבל כמו בהרבה מקצועות,יש אנשי מקצוע מקצועיים יותר ופחות. קשובים יותר, מוכנים לענות על שאלות ויש כאלה שלא.

במדע יש סתירות כל הזמן. לכן אתם רואים רופאים, מאמנים ואנשי מקצוע עם דעות שונות.

לנו יש אחריות לשמוע יותר מדעה אחת, לבחון לעומק אם זה נכון לי, להיות ביקורתי וסלקטיבי.

יש עוד המון סיפורים של אנשים שהרופאים לא נתנו להם סיכוי ללכת ולמרות הכל שיקמו את עצמם בנחישות שאין לתאר. היום הם עושים הכל.
הם בחרו לא להכנע לכאב. הם התעקשו למצוא לפתרון.

הרבה פעמים כשמישהו אומר לכם שאתם לא יכולים לעשות משהו, זה רק משקף את המגבלה שלו.
גם אם זה רופא.
יש לו את הפתרונות שהוא מכיר בתוך העולם שלו ויכול להיות שהוא יגיד שאין פתרון. זה לא בהכרח אומר שאין.

כשהייתי בהריון מאוד רציתי ללדת טבעי. מלא נשים אמרו לי שאני לא יכולה להתכונן לזה ושאני לא מסוגלת לדמיין את הכאב. זה נכון שאני לא מסוגלת להבין מזה לידה לפני שעברתי אותה. אבל חקרתי מספיק, הקדשתי לזה זמן, מצאתי את נשות המקצוע שתמכו בי והאמינו שאני יכולה ועשיתי את זה. וזה לא מזל ולא במקרה שהייתה לי לידה טובה, הייתי מושקעת בזה.

לפעמים יש לנו בעיות פיזיות בכל מיני תחומים והפתרון לא נראה לעין.
צריך לגשש, לחקור, להתנסות ולעבוד עד שמוצאים את מה שנכון עבורינו.

אלו לא פתרונות קסם אבל אלו פתרונות שמלמדים אותך יותר טוב על הגוף שלך, נותנים לך שליטה אמיתית עליו וביטחון ביכולותיו.

הקשר בין גוף לנפש הוא אדיר ובשנים האחרונות אנחנו מגלים יותר על כוחו של המיינד.
אם הראש מכוון מטרה, הגוף יהיה אחריו.

לצערי זה גם עובד להפך, אם אנחנו בטוחים שהפציעה הזאת מנהלת אותנו, שאין לנו את היכולת לרפא, הגוף ילך בדרך הזאת.

אז במה אתם בוחרים?

דיטוקס!
הפיד שלי כרגע מוצף בקשקוש הזה של דיטוקס אחרי החגים.

בהתחלה לא הבנתי איך זה עדיין קיים ואיך כלכך הרבה בנות שאני מעריכה ואני חושבת שיש להן שיקול דעת נשאבות לדבר הזה.

בעיני התשובה היא שמוכרים לנו את זה כ wellness כמשהו בריא.

קצת רקע:
הכל התחל אי שם בשנות ה80 (אולי לפני) עם תעשיית הדיאטות. כל הנשים עשו דיאטה, כל הנשים שאפו להיות הכי רזות שיש. אפילו בשנות ה90 ההרואין שיק שלט ולא היה אף מודל יופי אחר.

תעשיית הדיאטות חגגה והיא הכניסה מיליארדים בשנה (עד היום). אני ממש זוכרת שהייתי נערה מכרו תה טיבטי לדיאטה ועוד כל מיני כדורים, משקאות, אבקות, דיאטות מסויימות שמבטיחות לנו שאם ניקח אותם נגיע למבנה גוף של קייט מוס.

התפתחנו כחברה מאז ויש יותר ייצוגים של מבני גוף ויש יותר מודעות לבריאות וכבר אי אפשר למכור לנו דיאטה בצורה הזאת, אז מוכרים לנו בצורה מתוחכמת יותר את ה wellness

תעשיית ה wellness מוכרת לנו דברים כמו סופר פוד. בעצם ספירולינה החליפה את תה טיבטי. שזה הרבה פחות מזיק ספירולינה ממשקה משלשל אבל האם באמת יש לנו צורך לשתות אותה כדי להיות בריאים יותר?

כל כמה זמן עולה לכותרות צמח אחר (כי אנחנו בריאים עכשיו) שיש לו סגולות פלא, נוגדי חימצון, מלא חלבון ומלא חירטוטים.

אתם יודעים לאיזה עוד מאכל יש סגולות פלא? לביצה! יש לה את כל חומצות האמינו, היא עשירה בחלבון ואין בה כמעט פחמימות. יש לה ויטמין a ו b בשפע, ברזל, סידן, אשלגן וכו'. אבל איזה קטע, אי אפשר לגבות עליה הון כי היא מפוקחת.

זה לא שיש בעיה אם אתם אוכלים זרעי צ'יה או גוג'יברי, פשוט גובים עליהם המון כסף כי יש להם את המיתוג הנכון.

היום תעשיים ה wellness החליפה את תעשיית הדיאטות והיא מגלגלת מיליארדים. שלא תטעו, זו אותה הגברת בשינוי אדרת. כי גם אז וגם היום, אין לנו צורך בצמחים, תוספים, אבקות, כדורים, "ויטמינים" וכו' כדי להרזות או כדי להיות בריאים. ואם מישהו אומר לכם שזה הפיתרון, תברחו.

ראיה לכך היא שהתעשייה משגשגת ויש יותר השמנת יתר ויותר בעיות בריאותיות.

זה החלק הפחות בעיתי בעיני כי הוא רק בזבוז כסף וזמן. החלק המסוכן הוא שבעידן של היום כל משפיענית רשת עושה דיטוקס, מתעדת את זה ומספרת כמה שהיא התנקתה ומרגישה קלילה והכל בפיקוח של גורו כלשהו מטעם עצמה.

לצום 3 ימים זה לא בריא, לשתות מים ועשב חיטה בלבד זה לא בריא ואין בזה צורך. לא רק שזה לא בריא, זה יכול לעשות נזק.

זה לא יעשה את השיוני שאתם מאחלים לו וזה לא ילמד אותכם התנהלות תזונתית נכונה.

מה כן? תזונה מותאמת אישית עם תזונאי.ת קלינית. ללמוד איך להתנהל נכון ביומיום ולא לאכול כמו בהמות ולעשות בסוף דיטוקס שיתקן את הכל. זה לא עוזר.

גם אני קורבן צריכה של אינסטגרם, אני קונה מכנס שאמרו לי שאני פשוט חייבת, כשיואב נולד הלכתי לכל מיני רופאי אלילים שיפסיקו את הגזים ויגרמו לו לישון (נחשו מה? זה לא עבד).

הרבה פעמים זאת רק גחמה רגעית והשקר מנחם

אני מבינה מזה לראות מישהו כריזמטי שמבטיח את פיתרון הקסם.

אבל אני כן מבקשת ממכם להיות מעט יותר ביקורתיים, לברר לפני שאתם רוכשים משהו, לקבל חוות דעת נוספת.

חופשת לידה

שם קצת הזוי לתקופה כנראה הכי עמוסה בחיים. היא עמוסה במטלות די סיזיפיות אבל גם מאוד עמוסה רגשית. כל זה מתערבב לתוך מערבולת רגשות הורמונלית.

לא משנה איזה לידה הייתה לך, הגוף צריך התאוששות והחלמה. לכן אני אקרה לתקופה הזאת "החלמת לידה" כי זה שם יותר מתאים בעיני לתקופה הזאת.

כשיואב נולד הייתי מטורפת על כל הראש. לא ממש הייתי מודעת לזה. הייתי בטוחה שאני בסדר. ברור. הכל אני יכולה. לבד.

אבל בפועל הייתי עמוק בקלחת של עבודות בית סיזיפיות. לא ידעתי באמת מה לעשות ולקחתי כל יועץ אפשרי, ליווי התפתחותי, עיסוי תינוקות, שחייה, יוגה בייבי.

בדיעבד אני יודעת להגיד שהיה לי קשה עם הלבד. גם כשיש בן זוג תומך ומכיל, הוא לא תמיד מצליח להבין למה את מרגישה כלכך לבד. זאת תחושה קשה שמאוד קשה להסביר.

הייתי זקוקה לחברת נשים, באותו המצב כמוני בדיוק.
בכל מפגש ליווי התפתחותי היינו יושבות כל האמהות הטריות מבולבלות ועייפות ביחד. חלק היו משתפות, חלק שותקות, חלק מתפרקות וחלק מאושרות. היינו בזה ביחד, בנות שאני לא מכירה ואני גם לא בקשר איתן היום (לצערי) אבל באותם הרגעים היינו הכי קרובות ומבינות בעולם.

באיזשהו שלב בהחלמת לידה רציתי לחזור להתאמן. יותר נכון להגיד שהיה לי צורך כזה כי כל הגוף כאב ויחד עם זאת לא הייתה לי טיפת אנרגיה כדי להתחיל בכלל.

בגלל שזה המקצוע שלי ואני לומדת אותו שנים, אני מבינה את החשיבות של תנועה נכונה ומבוקרת ואת הערך שהיא נותנת לי למרות שאין לי כוחות. זה מה שהניע אותי לחזור להתאמן ולהשתקם מהריון והלידה.
להשתקם מכל הכאבים של הלילות חסרי השינה ותנוחות האכלה שונות.

לאט לאט התחזקתי והחצלחתי לחזור לשגרת אימונים ולבסס אותה. אבל היום (לעומת מור הנטולת ילדים) אני מבינה כמה זה קשה לעשות את הצעד הראשון ולהתחיל.

כל סיפור לידה הוא שונה, כל גוף שונה, כל אישה היא אחרת, כל החלמה ו"חזרה לגזרה" לוקחת זמן שונה. אני מאמינה שאימונים אחרי לידה בשלבים הראשונים דורשים התאמה אישית ואין נוסחא גנרית לאיך עושים את זה.

מהמקום הזה החלטתי לפתוח קבוצת אימונים קטנה ואינטימית לנשים בתקופת החלמת הלידה ביחד עם התינוקי.

בקבוצה יהיה דגש על שני דברים קריטים בעיני: התאמה אישית לאישה ולתקופה, בהתקדמות הדרגתית.
לא פחות חשוב, תהיה אווירה כיפית, נעימה ותומכת, שבה נתמקד בך!

אני מזמינה אותך לסטודיו שלי ביחד עם הבייבי. יחד נעשה אימון כיף, משחרר, מחזק ומטעין באנרגיות

כשהתחלתי ללמוד סנואבורד אי שם בגיל 25 נרשמתי לאימוני קבוצה למתחילים. זה היה מאוד נחמד וחביב אבל נגמר השיעור ולא למדתי ככ הרבה. הייתי בסדר.

יום למחרת שוב הלכתי לאימון קבוצה. המדריך נתן לי הערה או שתיים והתפנה למי שצריך. מהר מאוד הבנתי שאם אני רוצה ללמוד לגלוש בחופשה הזאת אני צריכה לקחת מורה פרטי. גל ואני למדנו אצלו כל יום אחרי האימני קבוצה עוד שעתיים נוספות.

קיבלנו הרבה יותר תשומת לב, הצלחנו לגבש טכניקה טובה כבר מההתחלה, צברנו ביטחון. היה איתנו מישהו אחד על אחד ובסוף השבוע כבר ידענו לגלוש.

מיותר לציין ששאר הקבוצה שלא לקחה שיעורים פרטיים לא הצליחו לגלוש בצורה מספיק מהנה ואני בספק אם הם המשיכו לחופשה נוספת.

מאז חופשת סקי זאת מסורת שלי ושל גל. אנחנו מחכים לזה כל שנה. וכל שנה מחדש אנחנו לוקחים מדריך פרטי לשעתיים ביום כדי להשתפר כל הזמן.

אנחנו כבר גולשים טוב. אבל הטכניקה המדוייקת מאפשרת לנו פחות לבזבז אנרגיה, מאפשרת לנו לעשות יותר דברים מרגשים ולהיות בטוחים בעצמינו.

שנינו מאמני כושר ומבינים את הערך הגדול של אימונים אישיים.

כשחזרתי לארץ ולעבודה בחדר כושר הסתכלתי מסביב ולא הבנתי למה בעצם לא כולם לוקחים כמה אימונים אישיים רק להתחלה? איך בעצם מישהו אמור ללמוד מה לעשות בחדר כושר? מחברים? ממדריך שמסביר את התוכנית בזמן קצוב?

אם אני הייתי לומדת גלישה מחברים סביר להניח שהיה לוקח לי מלא זמן, אולי הייתי נפצעת יותר, אולי הייתי גולשת אבל מבזבזת מלא אנרגיה בגלל טכניקה לקויה, אולי הייתי נשברת ולא ממשיכה.

מכל הסיבות האלו אני חושבת שאימונים אישיים הם מוצר פרימיום: הם ספציפים אליך וליכולות שלך, הם מאפשרים לך להתקדם ולחוש ביטחון בעצמך ובגוף שלך והם חוסכים לך זמן ואנרגיה על קשקושי רקע.
זה נכון לכולם.

אבל יש 2 סיבות גדולות יותר בעיני למה לקחת אימונים אישיים: מחוייבות וספציפיות.

יש אנשים שאם הם לא יקבעו עם מאמן הם לא יתאמנו! הם יכולים להיות מתאמנים מעולים, באים לעבוד, יתמידו שנים רק בתנאי שהם קבעו עם מאמן.
יש אנשים שהם חסרי מוטיבציה. נלחמים במוטיבציה שנים, זה מלווה הרבה פעמים ברגשות אשם. לא לכולם יש ותהיה מוטיבציה אבל כן כולם צרכים להתאמן למען הריאות שלהם ורק בשביל זה שווה להם להשקיע במאמן, שיתן להם מוטיבציה ומסגרת.

החיים מביאים איתם כל מיני הפתעות: פציעה, הריון, חזרה מלידה, מורכבויות כאלה ואחרות. כל אלו דורשים עבודה ספציפית. תפירה של חליפה אישית. ללמוד איך להתנהל עם הכאב, ללמוד לעבוד בהדרגה מותאמת, ללמוד איך לעבוד עם הגוף.

אלו דברים שניתן לעשות רק באימון אישי.

כל מי שרוצה לקחת את האימונים שלו צעד קדימה מבלי להתפזר בכל טרנד שיש. כל מי שרוצה ללמוד סקיל וטכניקות חדשות, אימון אישי ילמד אותך לעשות את זה הרבה יותר טוב מיוטיוב ואינסטגרם.

אנחנו חיים בעולם שיווקי של הצפת מידע. כדי לתמקד צריך לדעת לסנן וזה מה שמאמן יכול לעשות.

זאת שנה חדשה של התחלות חדשות ואני מאחלת לכם פשוט לבחור בעצמכם ובאיכות חיים שלכם